It's coming slowly and entering into my nose,
sweet and addicted smell, and candied wings
he is towing me to him, to bite, to eat and to take.
The candle light melting my wings
when I'm coming to him, trapped inside
bird cage, in image of the same bird
which flew through the window, into salty reality
and more tasty from his tempting and forbidden taste
to stand in the cage without an option to taste from him,
the smell is carrying in the air to me, hypnotizing me
to try to him, the sun is gone and with her
the pastry, the smell holding on the memories of the escape
and tying me to stay and wait that he would come, that the madness would come back.
מאפים.
זה בא באיטיות ונכנס לאפי,
ריח מתוק וממכר, וכנפיים מסוכרות
הוא גורר אותי אליו, לנגוס, לאכול ולקחת.
אור הנרות ממיס את כנפיי
כשאני מגיעה אליו,לכודה בתוך
כלוב ציפורים, בדמות אותה ציפור
שעפה דרך החלון, אל תוך מציאות מלוחה
וטעימה יותר מטעמו המפתה והאסור,
לעמוד בכלוב בלי אפשרות לטעום ממנו
הריח מושא באוויר אלי, מהפנט אותי
לנסות לקחת אותו, השמש נעלמת ואיתה
המאפה, הריח נאחז בזיכרונות הבריחה
וקושר אותי להישאר ולחכות שיגיע, שהטרוף יחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: