דאמ.

אכלתי עכשיו שורה וחצי של שוקולוד, בנוסף לכל הטון וחצי שוקולד שאכלתי היום!$%*^

כמה שומנים הכנסתי היום לפה. :S

ובזמן האחרון, אחרי כל דבר בערך שאניי אוכלת, נהייה לי בחילות, ומין יסורי מצפון כאלה של: "איך את תשמרי על המשקל שלך כשאת אוכלת כ"כ הרבה שומנים?! בסוף את תיהי פרהה!! " וכאילו מישהו אומר לי "תראי איזה שמנה את נהיית!! " ואני מרגישה שאני עוד שניה מקיאה את הנשמה! [בתקווה שביחד עם הקיא ירדו גם השומנים...]

כל הנסקפה והשוקולד שאכלתי ושתיתי עכשיו עולה לי, ואני פשוט מרגישה את עצמי רצה לשירותים להקיא!

ותכלס, אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה שהשמנתי#!%^@$

ו.. זהו כזה.

לילה טוב.

מי היה מאמין שעד לפני שבועיים, שלושה רציתי לפרוש מהתנועה, כי לא היה לי טוב עם הקבוצה..

ועכשיו, עכשיו הקומונרית שלי, ומדריכה שלי לשעבר [עדן], וחברות מהתנועה, עכשיו הם עוזרים לי.. עוזרים לי להפסיק לפגוע בעצמי. להפסיק לחתוך.

ועדן, כ"כ מדהימה. אחרי שבטקס היא ראתה את היד, דיברתי איתה בפלאפון, והיא כ"כ מקסימה. יודעת לעזור ולעודד, המילים שהיא אמרה לי, המשפטים, פשוט מדהימה.

'תשמרי על עצמך, מכל משמר.' 'החיים שלך הם מתנה. המתנה הכי טובה שתקבלי אי פעם.' ועוד כמה משפטים בסגנון. השיחה איתה, הייתה פשוט מדהימה. כ"כ הרבה דברים שהיא אמרה.

ובסה"כ, היא ויעל, מדהימות, פשוט מדהימות! הן בקושי בנות 19, ואני ככה מפילה עליהן את כל זה, והן בכלזאת מתמודדות עם זה ועוזרת לי, ומעודדות אותי. כ"כ מדהימות!

אין ספק שפתאום הכל מתבהר, אני רואה דברים שלא הבחנתי בהם לפני זה.

וגם, בטקס היום, ישבתי לפני כרמל וכל הטקס הוא החזיק לי את היד וחיבק אותי. כרמל- אם אתה קורא את זה, אז, תודה רבה! אתה פשוט ילד מקסים! איך אתה עוזר לי, או לפחות מנסה לעזור, מצחיק, מעודד, מדבר איתי שעות! תודה!!

[חוצמזה, בזכותך אני יודעת שאני יודעת להכין אורז (; ]

חג שמח פיפול!

61 שנה, הא? סחטיין עלינו (;

חג שמח. D:

וואו.

איזה יום הזוי!

אחרי שאתמול הלכתי לישון בלי מצברוח, קמתי היום קצת יותר טוב..

הגענו לבי"ס והיה קצת לא כיף כי כולם דיברו על הרוק"צ ורק אני לא הולכת... אבל שרדתי את זה..

אחרי זה הייתה שחרית משותפת שרוב הזמן הייתי עם כרמל, וקיבלתי תעודת הצטיינות על זה שהשתתפתי בטקס יום השואה..

אחרכך הייתי אמורה ללכת לספורט אבל קודם באתי לשאול את סיגל [המחנכת שלי, רכזת שכבה..] שאלה בקשר למחר [טקס יום הזיכרון..] ואז רחלי [היועצת שכבה] וסיגל לקחו אותי לשיחה בחדר של רחלי, ושאלו אותי אם אני יודעת על מה הולכת להיות השיחה אז עניתי שלא ממש כי קיוותי שזה לא יהיה על הפגיעה שלי בעצמי.. אבל כמובן שזה היה על זה.. הם הסבירו לי שרון [הרכז קן] דיבר איתם ואז הבנתי שיעל סיפרה לו.. אז הם ביקשו לראות את היד.. בהתחלה לא כ"כ הסכמתי אבל בסוף הם ראו אותה.. הם שאלו אותי למה אני עושה את זה וכלמיני כאלה.. ופשוט לא יכולתי לספר להם, אז זרקתי כמה מילים מידי פעם.. ואחרי שיעור שלם שישבנו ודיברנו הם התקשרו לאבא שלי והזמינו אותו לבי"ס! הייתי כ"כ בלחץ מזה וממש פחדתי.. התקשרתי ליעל ודיברתי איתה, סיפרתי לה שלי בא לבי"ס ושאלתי אותה אם יש מצב שהיא תוכל להגיע, כי היא ביום גרעין.. תוך משהו כמו 20 דק' היא הגיעה לבי"ס ואז פגשתי אותה וישבתי לדבר איתה.. אחרי משהו כמו 20 דק' סיגל יצאה לקרוא לנו, ונכנסנו. בקושי הצלחתי להסתכל על אבא שלי, ורוב השיחה שתקתי, רק בסוף התחלתי לדבר.. מידי פעם חייכתי, ממבוכה. החזקתי ליעל את היד חזק, ועם היד השניה שיחקתי בשרוך של המכנס, או במכנס עצמו. לקראת סוף השיחה התחלתי גם קצת לדבר... אחרי זה היה צלצול לצאת להפסקה הגדולה ורחלי וסיגל יצאו ונשארנו יעל, אבא שלי ואני. אז דיברנו עוד איזה 5 דק' ואז התחבקנו ושנינו התחלנו לבכות.. בחיים לא ראיתי את אבא שלי בוכה... אחרי זה אמרנו עוד כמה מילים ואבא הלך. נשארנו יעל ואני.. אז דיברתי איתה עד סוף השיעור ה-4.. כי סיגל ורחלי הרשו לי לשבת ולדבר איתה.. אחרי זה כבר הייתי צריכה להיכנס לשיעור :\ אז נכנסתי באיחור של רבע שעה XD

וזהו בערך.

אין ספק שאחרי השיחות שלי עם יעל המצברוח השתפר. וגם אחרי משהו קטן שסיגל אמרה..

ואוו. זה אחד הימים ההזויים ביותר שהיו לי. :S

ו.. זהו. ביי.