העיקר שטוב לך
פאק, יצאתי בשיחה הזאת דיי כזה, מושפעת יותר מידי מהתנועה. חחחחחח
אבל, מה איכפת לי?
מהקטע המעצבן הזה שאני נמצאת בו עכשיו עם החברים שלי.. [הקבווצה שלי..] למדתי שבתכלס, לא באמת איכפת לי מה אנשים חושבים עליי.
אז יש כאלה מהחברים שלי שיחשבו שאני חפרנית, ויש כאלה שיחשבו שאני "ראש כחול אדום" ויש כאלה שיגידו שאני נדבקת או קרציה. אבל לי זה כבר לא ממש איכפת.
ועוד מסקנה שהגעתי אליה.
החברים שלי לא באמת אוהבים אותי. אני יכולה לספור על יד אחת את כל האנשים שאוהבים אותי.
ואם יש לי חברים שאוהבים אותי, הם לא נמצאים איתי, הם יותר מידי רחוקים.
ואם באמת החברים שלי אוהבים אותי, למה הם לא מראים לי את זה?
למה אני מרגישה מהבנאדם שהכי אהבתי בעולם שהוא עכשיו שונא אותי? הוא מתנהג אליי כ"כ מגעיל שכל פעם שאנחנו מדברים, אפילו במסן, אני בוכה.
ברגע זה, אני מבינה שוואלה, כבר כמה שבועות שאני חיה בסרט. בסרט שמחר יהיה יותר טוב. היום הבנתי, שכבר איןלי סיבה לחיות. אין לי טעם להישאר בחיים ולסבול. לבכות לפחות פעם אחת ביום. וזה נמשך ככה כבר כמה שבועות. אבל מי שם לב לזה? אף אחד. ואם אף אחד לא באמת מתייחס אלי, אז מה הסיבה להישאר להיות איתו?
התחלתי את הפוסט במצברוח טוב, ואז, בום. הכל התפורר.
עוד 4 ימים טיול פסח. אני הולכת לדבר עם המדריך שלי והקומונרים שאני אצא עם קן קיסריה ולא עם הקן שלי. אני אפילו משכנעת את רונה שתצא לטיול פסח שלנו עם קיסריה, שלפחות אני אהיה איתה.
אבל.. לא בא לי לצאת לטיול הזה בכלל. עומר, זוהר ומאיצה רוצות לדבר איתי. ואני כבר יודעת שיש אנשים שאני לא רוצה לפגוש אותם. אני יודעת שיש אנשים שאם אני אדבר איתם השיחה תסתיים בזה שאני\ שנינו נבכה. וזה הדבר האחרון שבא לי. לבכות בטיול שאני מחכה לו כבר יותר מחצי שנה.
טוב.. בקיצור. חפרתי.
חופש מהנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
