זהו. הטיול הכי שולט שקיים עבר. אני פשוט לא יכולה להאמין!
לפני הטיול לא ידעתי למה לצפות.
אני מוכנה לעבור אותו שוב ושוב, בתנאי שזה יהיה עם לכיש המושלמים.
לכיש?
אתם יודעים כמה אני אוהבת אתכם?
אתם הדבר היחיד שאפשר להתגאות בו בעולם הזה (כולל צוות לכיש..)
אתם הדבר היחיד שבזכותו אני קיימת אחרי הטיול הזה.
אתם האוויר שלי.
אתם הענקתם לי את היכולת להמשיך בטיול הזה.
ואני לא מדברת על אנשים ספציפים מלכיש.
אני מדברת על כולכם.
גם אל אלה שאני מכירה פחות, כולכם לכיש.
וכולכם מושלמים.
ואני כלכך גאה להיות חלק מהדבר העצום הזה שנקרא "לכיש".
הלואי שזה יכל להישאר ככה לתמיד. :(
הטיול הזה נתן לי כלכך הרבה.
הטיול הזה נתן לי לדעת מי באמת פה. ומי באמת שווה את זה.
הטיול הזה נתן לי להבין כמה שאת לא כלכך נוראית.
אפילו די נחמדה.
וכן, אפילו את, חלק מאוד נחמד שבך, חלק מבין, עזר לי בטיול הזה.
ואני מקווה שתשארי כזאת.
קשה לומר, כי זה קצת יעליב הרבה אנשים.
אבל הטיול הזה נתן לי להבין שחברים אמיתיים זה לא כאלה שאני רואה פעם בחודש.
זה לא רק אנשים שפה בשביל לצאת.
זה לא רק אנשים שפה בשביל "לדבר".
חברים זה אנשים שדואגים לי. אבל דואגים לי באמת.
זה אנשים שבכלל לא איכפת לי להיות מסטולה לידם XD
זה אנשים שישמרו עלי.
זה אנשים שיתנו קצת מהם בשבילי.
וכל אחד שיודע שהוא היה כזה, יודע שהוא כזה.
וזה החלק שבאמת יעליב כמה.
תל אביב? אני אוהבת. ואני תמיד אמשיך לאהוב אתכם.
אבל המסלול התפצל.
ואני ממשיכה :)
חברים אמיתיים זה אלה שגם יודעים לצחוק, אבל גם יודעים להיות רציניים.
הם כאלה שמתי שאני אומרת שיש לי בחילה ובא לי להקיא,
ישמרו עלי.
זה כאלה שנמצאים שם בשבילי :)
והתמזל מזלי.
ויש סביבי כלכך הרבה כאלה.
ויש כמה אנשים שבאמת אחרי הטיול הזה הבנתי כמה אני חשובה להם.
ואני מוכנה להרוג את עצמי בשבילם (דבר שיעזור מאוד לכמה אנשים..)
והם כבר הרגו את עצמם בשבילי.
וואו.
בטיול הזה הבנתי שיש כאלה שאני כן חשובה להם יותר משאני חשובה לעצמי.
ויש לי בשביל מה לחיות.
בכל מקרה, תמיד תזכרו:
"מה שלא הורג- מכשל,
ומה שהורג- מכשל את אמא".
עצוב אבל נכון.
נוה מגייז? שונאת בדם. אין לכם רגשות. מושפלים. חסרי שכל. P:
חפירות על הטיול:
היום ה1, 21 לאפריל:
קמתי ברבע לארבע, התקלחתי, התארגנתי,
דברים אחרונים לתיק..
ויצאתי...לשבט!!!
תוך חמש דקות הגעתי לשבק.
הכל חושך,
ובראיית החושך הסופר "מעולה" שלי לא הצלחתי לזהות אף אחד O:
המדריכה המושלמת שלנו, אמרה לנו שהדג שלנו מת לפני הטיול O:
זה היה עצוב.
אבל אז הגיע ה..... ס-ת-ם!! והיה לנו דגיג נחמד.
לדגיג הנחמד היה שם. לורד ג'וני אורי ריקמן (הלורד ג'אר) או כשר לפסח (כשל"פ). וכמובן לצערי ז"ל.
יצאנו יחסית ממש מאוחר, לא זוכרת כלכך איזה שעה.. בערך שמונה וחצי..
ובסוף הגענו למסלול.
היום הראשון היה אמור להיות בין הפשוטים, זה היה מסלול קצר אבל קשה.
לי אישית היה ממש קשה היום הראשון. אפילו הכי קשה.
סיימנו את המסלול יחסית מוקדם כי הוא היה קצר, והגענו לחניון.
החליטו לא להקים אוהלים, שבלילה הראשון זה היה הדבר הכי טיפשי שעשו.
שטפנו מליון וחצי כלים, נחשולטים אכלו ראשונים P:
קרו עוד כמה דברים מסוכנים (אהמכרמלאהמ) והלכנו לישון.
קמנו לזעקותיו של אילן, שאחרי רגע עבר לטקטיקה של הרבצה לברזלים,
ואחר כך אילן התחיל ביחס אישי למי שלא התעורר.
סה"כ הלילה הראשון היה בסדר, היום הראשון היה חרא. אבל אני עדין מוכנה לעבור אותו שוב ושוב.
ודרך אגב, בסוף כל יום אני מוספיה אם הדג שרד או לא, ואם עברו עליו חוויות מיוחדות. זה נקרא "פינת ג'אר".
פינת ג'אר:
ג'אר שרד. לא היה חם כמו בימים שאחרי, ככה שאפשר לומר שזה היה לו היום הכי טוב EVER.
היום ה2, 22 לאפריל:
היום השני כפי שכבר כתבתי התחיל באילן והרעשים.
קמנו ארזנו ארוחות, עזרנו לאנשים לקום,
התלבשנו, הצלנו אנשים מאילן הקשוח והאפל,
וסוף כל סוף יצאנו.
היה מסלול קל, אבל הוא היה כלכך ארוך (בין 6 ל7 שעות) והיה כלכך חם (מעל 42 מעלות) ככה שזה היה אחד הקשים.
אבל שרדנו :)
והיו כמה אנשים שחסרו לי שם,
שוהם (שאני חושבת שכותבים בלי ו' אבל אין דרך לעשות נקודה למעלה P: )
כרמלוין, שאני מקווה שבסדר עכשיו :)
ועמית-לוננת (חח סתאם..) הג'ינג'ית P:
מקווה שכולכן מרגישות עכשיו טוב מאוד מאוד 333333>
והגענו למחנה. כולם היו שפוכים. לא היה לי כוח להזיז רגל.
אבל אז? עמיתות הגיעה עם כל האנרגיות החיוביות המדהימות שלה, וכמובן לה היה הרבה כוח כי לא עיצבנו אותה יום שלם XD
והתארגנו.
והשארנו מלא זבל לגדוד יובל כי בטעות היינו על המקום שלהם.
אבל לא נורא, הכל לטובה :P
הקיצר, היום השני היה סביר מינוס בגלל האורך של המסלול :P
ארגנו תשק"שים והלכנו לישון.
פינת ג'אר:
ג'אר הגיבור שרד את המסלול ביום השני.
כולם כבר שנאו לסחוב אותו כבר מהיום הראשון, ולכן רוב הזמן נעה שחבה אותו.
נעה? מקווה שאת לא שונאת אותנו עכשיו 3>
היום ה3, ה23 לאפריל:
קמנו שוב, לקולו הצלול והנעים של אילן גורן העדין וההורס. O: אני מתחילה להדאיג את עצמי.. ניראה לי קיבלתי מכת שמש ביום השני... :P
הבוקר התחיל טוב, כי גילינו שקיצרו לנו תחלק הכי קשה בים L ים, שהיה אמור להיות ביום השלישי, והיום השלישי היה אמור להיות הכי קשה.
קיצרו לנו ת2 קילומטר עליה בהר מרון!!!! יש כאלה שכעסו. אבל כל אלה? סתם נחנחים. סתם קלוצים. זה ברור שכולם רצו את זה.
הגענו לתחילת המסלול. שם לקחו אותנו למעלה באוטובוסים.
ולמעלה? ישבנו אנחנו עם המדריכים, שאמרו ששברנו שיא, ציטוט: "גדוד נחשול? אנחנו גאים בכם. עליתם תחלק הכי קשה של המסלול ב5 דקות!!! אוהבים אתכם!!!"
גם אנחנו אוהבים אתכם. אבל באמת אוהבים P:
היה ממש כייייפ במסלול. היה אחד היפים, היינו מגובשים, הייתי עם האנשים ועם החברים שכולם היו רוצים שיהיו להם כאלה.
הרבה קוראים פה ובטוחים שאני לא מדברת עליהם.
אבל, אם אתה בלכיש, או אפילו בהדר, אתה כלול בהם.
אם אתה כחול אדום בנשמה, אני חולה עליך. תהיה מכוער, תהיה טיפש, תהיה מניאק, כל עוד אתה כחול-אדום, את נמצא בלב שלי!!@##@$
שבטים אחרים? אתם יכולים לצעוק. אתם יכולים לצחוק. אתם יכולים לעשות מורלים מפגרים על העובדה שמפצלים אותנו.
אבל דבר אחד בטוח וברור לכולם- הדר שולט. כולם שונאים אותו בגלל זה. אבל הוא שולט. ואין מה לעשות כדי לשנות את זה.
בעצם יש. מפצלים אותו. וזהו. הוא נהרס. הדבר היפה הזה שאני כלכך אוהבת, הדר, שנה הבאה אני כבר לא אהיה חלק ממנו.
וממש לא איכפת למי שאירגן את זה, לא איכפת להם מאלפים של ליטרים של דמעות שנשפכו על השבט הזה.
לא איכפת להם מעשרות חניכים שעוזבים בגלל זה.
לא איכפת מההתאבדות האישים שלי שהולכת להיגרם מההתפצלות.
ואני לא מבינה איך חניכים אחרים עוברים את זה, אני הצטרפתי רק השנה, ואפילו לא מתחילתה, וזה הדבר שהכי כואב לי עכשיו.
אז איך זה אצל אנשים שגדלו מכיתה ד' בהדר? מכירים את כל המורלים. הם באמת כבר לא מפחדים מגיהינום. כי הם באמת מאמינים שהשטן הוא כחול-אדום.
מה הם יעשו? יבכו? לאף אחד לא באמת איכפת. הפיצול הזה, זאת מן הרגשה שבאמת כל דבר מושלם שקיים חייב לההרס.
אבל למה להרוס אותו מבפנים? כבר היה אפשר לצפות שיהרסו מבחוץ.
אבל כולם מנסים לעודד, וכולם מנסים לעזור ולומר שאנחנו נזכה להקים שבט חדש, דבר שכולם היו מתים לעשות.
אבל זה פשוט לא ככה.
הדר חדר לתוך תוכי, לתוך הלב שלי, בימים בודדים. ואני כלכך אוהבת אותו.
טוב איך הנושא הזה הגיע ליום השלישי? לאדעת.
טוב הקיצר, בערב התחילה לי בחילה נוראית. כמעט הקאתי.
אם לא היו חברים כאלה תומכים, שבאמת עזרו, אני לא יודעת מה הייתי עושה.
גם אם חשבת שלא, מילים עושות כלכך הרבה. וגם אם לא ידעתם, עזרתם לי להתגבר. כי זה באמת כאב.
אז:
שיר, בתי מור, נעה, קדמי, כרמל, מיה, ענתיי,שירה, אילן (?!), Dצקי, יובלוש ורותם, תודה שהייתם שם בשבילי כל הזמן.
זה ניראה כלכך פשוט, אבל זה עזר להבין כמה שאתם חושבים. אני מוכנה למות בשביל כל אחד ואחד מכם3>
הבחילה עברה בזכותכם :P
עכשיו מגיעים לאחד החלקים הטובים ביותר בטיול: הלילה ביום שלישי. ואני מניחה ששיר תום ושגיא המזמר יסכימו איתי XD
מקווה שלא הערנו אף אחד O:
היו מלא צחוקים. דברים שפשוט עכשיו אם נספר לא יצחיקו, אבל אז, זה היה קורע. כאבה לי הבטן מרוב צחוק.
נסינו לישון אני ושיר, אבל שפן הסלעים והילד המזמר פשוט השתעממו והבידור שלהם היה לגרום לנו לא ללכת לישון.
היה פשוט מצחיק.
לגיליתי תופעה מדעים אז, כולכם אם ישאלו אם אתם מדברים מתוך שינה תגידו לא, אבל יותר ממחצית שלכיש ובכלל דיברו מתוך שינה.
זה היה ממש ממש מפחיד O:
פשוט אחד אחד עברנו ודיברתם מתוך שינה!!@#!@#! זה היה בעיקר מצחיק XD
יש כמה אנשים שאמרו דברים ממש אישיים. ועכשיו אתם מתחילים להילחץ שגילינו משהו שאנחנו לא אמורים לדעת.
האמת- עבדתי עליכם. סתם ילידים אמרו "מאי! די לקרצץ!" ו.."נו די אני מת לשתות.." הכי קורע שמעתי ילד בדרך לשירותים ליד אנשים שאומר: "אילן.. מתי מגיעים?"
הקיצר, כולכם אנשים שרועים. אחד אחד כולם מדברים. חוץ מילד אחד שנחר במקום לדבר O:
ואי אפשר להשכיח את המתיחה שעברנו ביום השלישי XD
עבדו עלינו שיש קרינה (זאת לא המתיחה.. באמת הייתה קרינה..) ושכדי להיזהר יותר הבנים צריכים לשים אלומניות על הזין והבנות על הציצי XD
ומאיפה אלומיניום? שקיות של ממתקים P:
כ-ל גדוד יובל, הבנות והבנים, האמינו, בעיקר הבנות שפחדו שיהיה להן ציצי קטן, וכ-ו-ל-ם שמו עטיפות של ממתקים O:
פינת ג'אר:
במהלך הערב, שהעברנו את התיקים, התקבלה ההודעה המצערת.
בתהליך נורא ומיסר, לורד ג'וני אורי ריקמן מת.
הלואי שהוא היה עובר את זה ללא סבל, אבל הוא סבל.
אני לא יודעת אם מהחום, או מ"בריטני משה מושון סוזי נמו צ'אק" ז"ל, אבל הוא מת.
התיאוריה הראשונה אומרת שהיה ממש חם, וזה הרג אותו.
התיאוריה השניה אומרת, שבגלל שהעבירו תגה חולה, והיא פלטה את כל מה שהיא אכלה, וג'אר ז"ל אכל מזה, אז הוא מת.
התיאוריה הראשונה הולכת יותר O:
בכל מקרה, ג'אר ז"ל לא זכה להגיע לכינרת. לרגע עוד היה אפשר להרגיש שהוא כן. אבל זה הרגע הזה עבר מהר מאוד.
חהחה. כולם לצחוק מתחת לשפם *_*
על השיר פתיחה של הפיג'מות:
"הוא לא כלכך יפה אני יודע.
ואין שום טעם לשחות, כשאף אחד לא שומע.
הוא הגיע מרחוק, בדרכים עקלקלות.
ככה ים אל ים- הכל בצינצנות."
פזמון:
"אז רק תבואו להלוויה,
של לורד ג'ארי,
רק תבואו.. להלוויה.. של לורד ג'ארי..
רק תבואו.. להלויה.. של לורד ג'ארי..
רק תבואו.. להלוויה.. של לורד ג'ארי
ג'ארי, ג'ארי, ג'ארי, ג'ארי, גא'רי..
בלופ!@##$"
בקיצור, היו כמה שלקחו קשה. הייתה אחת שנפלו לה דמעות P:
זה לא שזה הכי משמח, אבל זה דג שכולם לא הסכימו להחזיק (חוץ מנעה).
אבל בעצם אפשר להבין שהדג בעצם סימל משהו,
קצת קשה להבין. קשה להסביר במילים.
זה כאילו שהדג היווה את הגיבוש הקבוצתי, של לשמור על משוה ביחד, של להצליח במשהו ביחד.
של המטרה המשותפת להביא את הדג עד הכינרת.
המוות שלו בעצם הרג את המטרה הזאת.
זה כאילו המוות אמר: "לא הייתם מגובשים מספיק. לא באמת רציתם את זה. לא באמת עזרת כדי להשיג את המטרה הזו".
אבל באמת לא באמת עבדנו בשביל המטרה. וזאת התוצאה.
לורד ג'וני אורי ריקמן, תמיד תישאר חקוק בליבי כ"הדג הכי יפה EVER, וכהדג שמת הכי הרבה פעמים, וקם לתחייה אחרי זה אפילו יותר פעמים" -לא שזה הגיוני P:
היום ה4, ה24 לאפריל:
למרות הלילה הסוער, הצלחנו לישון שעה לצערנו. עדיף כבר לא לישון.
הפעם התעוררנו לצוחותיו של עידו. יאיי US :)
היום הרביעי כמעט כולו כאבה לי קצת הבטן. אבל לא ממש רציתי להדאיג.
פשוט הלכתי בשקט. לא ממש דיברתי. היה מסלול די קל.
אבל כשהגענו, אני בכלל לא זוכרת מה קרה. ובשיא הרצינות זה מפחיד. אני לא זוכרת מה קרה משסיימנו את המסלול, עד העליה לאוטובוס.
אני רק זוכרת שהייתי ממש מטושטשת, הכל הסתובב סביבי. אני לא יודעת אם הקאתי. הקאתי?
האמת, אני גם לא זוכרת כלכך מה קרה במסלול. הייתי כלכך מסוחררת. התעצבנתי מכל דבר. בעיקר מהשיר על הקפה.
ואני באמת לא יודעת למה התעצבנתי. ואני לא זוכרת כלום ממה שקרה במסלול חוץ מזה.
מממ... אני זוכרת שהייתה עליה בסוף, וזה איפה שהיינו בטיול השנתי.
אני זוכרת שאמרתי לאילן שלא צריך להתעצבן שלא נגמר המסלול, כי זה אומר שיש יותר טבע ממה שחשבנו XD
אני זוכרת שעדו פיזרה בועות.
וזה כל מה שאני זוכרת מהמסלול.
הכל כאב, בעיקר הראש. הרגשתי שמשהו אוכל לי את הבטן. בואו נעבור את החלק הזה.
עלינו על האוטובוס.
מזל שקדמי ומיה ישבו לידי. אחרת באמת שהייתי מתה עכשיו.
קדמי? תודה שדאגת. מיה? תודה שהיית שם. שניכם באמת באמת עזרתם.
מצד אחד כל הכאב הזה היה מעפן. אבל מצד שני בלעדיו, לא הייתי מבינה כמה שחלק מכם ממש חשובים.
לא הייתי מבינה כמה שלכיש הם ה-א-נ-ש-י-ם, כמה שלכיש הם החיים, וכמה שיש אנשים שרוצים לעזור. ולא סתם פה כי הם פה.
בכל מקרה אני ממש לא זוכרת כלום. ניראה לי משהו באמת קרה במסלול שאני לא זוכרת, שגרם לי לשכיחה ממש רצינית. זה כאילו עברתי זעזוע מוח קטן שגרם לי לשכוח.
האמת, יש חלק מסויים שאני לא זוכרת מה קרה מאחריו עד האוטובוס.
היה חלק שהייתי לבד במסלול, כאילו ניסיתי לצמצם פערים, ואחרי היה פער עצום.
מאחריו אני לא ממש זוכרת מה קרה. רק במעורפל.
קרה לי שם משהו? ניראה לי סיממו אותי O:
הקיצר הגענו לכינרת שרק בזכות מיה וקדמי הגעתי אליה.
נכנסנו למים. השפריצו. היה כיף. היה קריר ונעים.
הגענו לטיול. נוה מגייז היו - -. אני שונאת אותם בדם. לפחות את אלה שאין להם טקט.
הסתיים הטיול. ונוה מגן הזכירו לנו שזה הטיול האחרון שלנו כלכיש. הטיול האחרון כהדר. הטיול האחרון בגדודים.
לכיש, אני כלכך אתגעגע. אתם דבר כלכך מרכזי. איך אפשר להפוך לשיכבת נחשול? נכון. זה שם מוכר ואהוב מאוד. אבל זה קשה.
איך נוכל לאהוב צבעים אחרים? איך השטן יהפוך לסגול ירוק? הוא פשוט לא.
"זה הנחשול, עובר כל מכשול, מגיע לכינרת ויוצא מזה גדול,
כתום ירוק, מתוק, וכל השאר בשוק, של מי שמתחיל איתי ישר מתחיל לצעוק,
כל מה שצריך זה: שפשפת, זיעה, חאקי עניבה, טואלט כי יש חרא,
אני יכול אני יכול, גם מחר וגם אתמול, אם לא בזרם של כולם- אז בזרם של נחשול
וטאם נרטבתי, בחיים אנלא מחליף, הג'ריקן טיפטף אבל יודע מה- חפיף.."
עד פה... אין לי כוח..
הקיצר, הנחשול עובר כל מכשול, ככה שגם נעבור את המכשול הזה.
באמת כולם היו רוצים להיות מייסדי שבט. והתמזל מזלנו. וזה מה שנעשה. אנחנו חזקים.
וימשיכו לחזק אותנו. ונעשה את זה.
הדר- אתם האוויר שלי. אני אוהבת אתכם יותר מכל דבר אחר.
בקיצור, היה טיול מושלם.
יש לו יותר ממשמעות אחת. יש לו יותר מאלף. דבר אחד בטוח, הטיול הזה לא היה סתם טיול.
- זאת ששרדה את ה C-2-C -
או,
-ג'סמינדר-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
