אני הולכת. צועדת במסע. מרגישה הפעם כלכך לבד. התנתקתי מהשאר. ההרגשה היא שלאף אחד כבר לא איכפת. אבל מצמוץ אחד מוכיח אחרת. מצמוץ אחד שלאחריו את מופיעה. שומרת שלא אפול. מראה לי שכן איכפת לך. ועוד הסטת מבט מראה לי שלא רק אחת. כולכן מאחורי. כולכן שומרות עלי, ואני עליכן. הסטת מבט אחת מראה לי שאני לא לבד. וככה ממשיכים לצעוד. והסטת המבט לצד השני מראה לי שיש כאלה שצריכים אותי. בהסטת המבט אני רואה אותך. שואב עזרה. מבקש. מתחנן. לא רוצה לשוב להיות לבד. בזעקות חרישיות שרק אני יכולה לשמוע. כמו פעם. ואז בעירפול אני מתחילה לראות זכרונות ישנים, פעם. כלכך מזמן. כמה הכרתי אותך. ידעתי מה כל מבט שלך מביע. ידעתי מה כל קמט בפנים הללו מנסה לרמוז. ואחרי הכל, התקופה הזו עברה. ונשארת לבד. והגוף שלי לא מקשיב לפקודותי. אני פוקדת לעזור, והוא רק מראה אדישות. אני פוקדת לשאול. והוא רק מעליב. אני פוקדת לסלוח. והוא רק נוקם. ואולי זאת רק ההתגוננות. אולי הוא מנסה לשמור עלי מפני התמימות הזאת שיש בי. וככה ממשיכים לצעוד במסע. ככה ממשיכים לצעוד במסע של החיים.
~עריכה~
אני מטומטמת. אני דוחה. אני אגואיסטית. ואני פגעתי בך. וזה הכי גרוע.
ועם כלכך הרבה אדישות שאני מפגינה, בך זה באמת לא היה בכוונה. אם הייתי יודעת קודם.
אוף. אני שונאת את האם הזה. הוא רק גורם לי להרגיש יותר חרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
