P:
|
כינוי:
Miss Independent. בת: 32 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
אשמה.
לא היית מרגיש אשם כשאתה שומע את הקול הצרוד הזה, שכלכך רוצה לבכות.
לא היית מרגיש אשם אם כולם סביבך היו נעלמים, ניו יורק, איטליה, גרמניה, אני כבר באמת לא יכולה להבדיל.
לא היית מרגיש אשם כשהוא נפל, וקיבל שטף דם.&nbsp;&nbsp; ב&nbsp;&nbsp; ר&nbsp;&nbsp; א&nbsp;&nbsp; ש.
לא היית מרגיש אשם כשההורים שלך מתגרשים אחרי שאתה נולדת, ולא אחרי שאחיך נולד.
לא היית מרגיש אשם מעצם העובדה שכעסת על אותה אחת שתפסה את מקומך אצל אבא שלך.
לא היית מרגיש אשם כשהדעה שלך נעשית לא חשובה כבר.
לא היית מרגיש אשם, כשלכולם יש בעיה אמיתית ואתה בוכה על כלכך הרבה שטויות.
לא היית מרגיש אשם כשאתה שומע את המילה אשמה?
אני לא יודעת מה איתכם.
אבל אני כן.
דמעות.
הדמעות לא מספיקות לזלוג עכשיו.
אני שומעת את הרעש החרישי של המפגש בינן לבין השולחן.
ולמה?
אין לי תשובה.
אולי הן מצאו להן סוף סוף סיבה לפרוץ.
הרי זה לא באמת קשור אלי.
כל פעם שאני חושבת על הכאב שלה, הדמעות שוב עולות.
זה לא באמת קשור אלי.
כלכך כואב לי לדעת שכואב לה.
על אדם שאני לא מכירה.
אדם שהיא כלכך אהבה.
כל כך עצוב לי לדעת, שהיא, האדם בעל הכי הרבה שמחת חיים,
בנאדם שהצליח להצחיק אותי ברגעים הכי קשים,
בנאדם כלכך טהור,
בנאדם שכלכך איכפת לי ממנו,
בוכה עכשיו. כי באמת באמת כואב לו.
כי באמת חסר לו.
חסר לו אותו אדם אהוב שנלקח ממנו, נלקח למעלה.
או שאולי יותר כואב לי לחשוב על המוות.
אותה מילה "גסה" שאסור להגיד,
אבל עכשיו, סוף סוף נפגשים איתה.
ואז? זה עזר שלא העזנו לומר אותה בקול רם? הרי זה יגיע לכולם.
כמו עכשיו, גם להכי טובים.
ואיך אפשר אחר כך להמשיך הלאה?
איך אפשר לחשוב שמחר החיים ימשיכו בשגרתם?
הרי הוא חסר.
ואיך אפשר לשכוח? אי אפשר. אני ממשיכה לא לשקר.
אז מה כן לעשות? השאלה הזאת מהדהדת בראשי שוב ושוב.
וגם אני אומרת שאני פה בשביל לתמוך,
אבל מה כל המילים האלה יעזרו? מה כל החיבוקים הוירטואלים האלה יעשו?
הרי הוא לא יחזור.
והחזרה שלו זה באמת הדבר היחיד שיפסיק את הבכי.
אולי אני נראת הכי לא מבינה בעולם.
ואין לי שום דרך להוכיח.
אני לא אגיד לך יותר "תהיי חזקה", ואני לא אשלח לך חיבוקים וירטואלים.
ואין לי הרבה מה לפרט. כי אז הדמעות שוב יטיחו בשולחן.
אבל אני מבינה. אני יודעת.
אוהבת אותך מלא. ואני מחבקת אותך באמת, ולא בכאילו.
יסמין.
~ואני באמת מבקשת שאל תכתבו כאן שום בולשיט.
כי לא מדובר על כתיבה יצירתית.
מדובר פה על החיים. כל זה יוצא מתוך כאב.~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
