P:

ילדה. למה את בוכה?
שום דבר עוד לא קרה.
בעתיד טמונה התשובה.
תשובה לכל שאלה.

ילדה. למה את בוכה?
דברים חולפים.
הזמן עובר, אבל את פה נשארת.
אותי את לא עוזבת.

ילדה. למה את בוכה?
אנשים הולכים. אנשים באים.
אני נשאר פה איתך.
אני תמיד עומד מאחוריך.
לכל רגע שתרצי ליפול.


ילדה. למה את בוכה?
האנשים שכבר לא איתנו.
משהו מאיתנו עזב איתם.
אבל משהו אחר, ימלא את החלל.
חלל שלא יפסיק לכאוב לעולם.

ילדה. למה את בוכה?
אני רוצה לבכות אותך.
לחבק, להגיד שיהיה בסדר.
אבל אני לא אוהב לשקר לך.

ילדה. למה את בוכה?
את יפה יותר שאת צוחקת.
השמיים כחולים, והים גדול.
נפער עכשיו בלב חלל, שלעולם לא יסגר.
אבל את פה נשארת.

נכון שאת פה נשארת?
לא. גם אני עוזבת.

כן. כן.
גם לי יש רגשות.
גם אני כבר לא יכולה יותר.
גם אני נשברת.
תקראו לי פחדנית, תקראו לי מוזרה.
אבל אני. גם אני כבר עוזבת.
אולי אני בורחת.
בורחת מאותה בעיה.
הבעיה תמשיך לרדוף אותי תמיד.
אבל אותה בעיה נשארת פה.

אולי הרבה ידהמו.
אבל תדעו, אני כבר ממזמן עזבתי.
אף אחד לא הבחין.
אבל הראש שלי כבר חודשים רחוק מפה.
אני מנסה להסתיר.
מנסה כמה שיותר לשמוח, לחייך, ולצחוק.
אבל כשאני רואה אותך.
אני כלכך רוצה לבכות.
כלכך רוצה להוציא הכל.
לפרוק.
אבל אני לא יכולה.
לא יכולה להודות.
להודות שטעיתי.
רוצה לתקן.
לחזור לאותו יום שלישי.
לחזור ארבעה ימים אחורה, לאותו ערב.
אבל זה רק תיקון קטן.
זה לא באמת ישנה משהו.
משהו בך עדיין מפחיד.
הבעיה הבאמת גדולה שלי.
היא.. איך אני אסתדר בלעדיך?
אולי עדיף לסבול איתך, מאשר לסבול בלעדיך.
בכל מקרה.
אני פשוט לא נשארת.
לא מסוגלת.
אתה בכלל יודע על קיומי?
אתה אדם כלכך מרכזי בחיים שלי.
אני יודעת עליך כמעט הכל.
אבל אתה.
אתה לא בטוח יודע את השם שלי.
אתה יודע?
זה כבר לא משנה.
פיזית, רוחנית, זה לא משנה.
"לא. גם אני עוזבת."