שבוע שני בצה"ל. הפעם שבוע שלם, טירונות לכל דבר.
התרגלתי מעט אבל לא השלמתי עם זה. המסגרת כבר לא מפתיעה אותי, אני כבר יודעת למה לצפות אבל זה לא עושה את זה ליותר קל. עם כל יום שעובר אני מבינה יותר ויותר שזאת לא המסגרת שאני מתאימה לה והמסגרת לא מתאימה לי. אף פעם לא באמת הבנתי עד כמה אני רעבה לחופש. עד כמה הפרטים הקטנים כמו מה ללבוש, מה להגיד, מתי ואיך, כיצד להתנהג, מתי לקום יכולים להיות משמעותיים. אני רעבה לאומנות, מוזיקה, רוגע, פרטיות.
איך שאני יוצאת מהבסיס פתאום עולה לי חיוך על הפנים. עושה לי טוב לראות אנשים שלא קשורים לצה"ל וחיים בראש אחר. לא מקובע בפקודות וסדר היסטרי בכל פרט ופרט.
אני אפילו לא מחפשת חברה, או לפחות לא מעבר לדרוש כדי לא להעביר את היום לגמרי בשתיקה. כל היום עובר במחשבות על הבית והמשפחה והאנשים היקרים שמחכים לי פה. אין לי את החשק להתחיל שיחות ולספר על עצמי או לחלופין להתעמק בסיפורים של אחרים. רק ביום חמישי האחרון בפעם הראשונה נפתחו לי קצת העינים וקלטתי שיש מספר בנות שיכולות להוות שותפות מעניינות לשיחה ואולי יש טעם שאני אשקיע בזה מעט כדי שהימים יעברו מהר יותר ויהיה לי פחות הזדמנויות לחשוב ולהתגעגע.
שוב, זה לא הפיזי אלא הנפשי. קשה לי רחוק מהבית, קשה לי בלי פינה חמה לעצמי. קשה לי עם האווירה של הקשיחות , אני צריכה את הלאט והרגוע ולא המהיר והעצבני שזה בערך הקצב שמגדירים לנו במשך היום.
מושגים משתנים כשמגיעים לצה"ל. מים בטעמים לדוגמא מקבלים משמעות חדשה לגמרי - הבחירה לא רחבה במיוחד - מים בטעם סבון כלים או מים בטעם ברזל חלוד. בפעמים נדירות המים חסרי טעם מה שהופך אותם למשהו מפנק ויקר ערך.
הזמן בבסיס לא נמדד בדקות ושעות, הוא נמדד בשניות. איחור של שבע שניות מושך אחריו צעקות ואיומים לטפסי דיווח מה שמסכן אתכן בשעות ביציאה.
אנשים רעבים לכוח ושליטה דורשים שיצדיעו להם ושוכחים שהצדעה היא בסך הכל אמירת שלום ונתינת כבוד מתוקף הדרגה ולא מעבר לזה. לדרוש הצדעה מבחינתי זה עלוב ומראה על הנחיתות של האדם שדורש זאת. אם מגיע לך יצדיעו, אם לא - אל תבקש זאת.
המפקדים דורשים מהקורסים להראות רוח התנדבותית. כשעולות מספר ידים לאוויר הם מתחילים לצעוק שלא ככה מתנהג קורס איכותי וכל הידים צריכות להיות באוויר. אחרי מספר דקות כשכל הקורס מחוסר ברירה מרים ידים נבחרות מספר בנות שלא באמת רצו להתנדב, על פי שיקול הדעת האישי של המפקד/ת. זה רק אני או שרעיון ההתנדבות מתפספס פה?
בדרך מהבסיס לתחנת הרכבת היום התיישבתי ליד בחורה בגילי. היא נראתה טיפה אבודה ומאוד בולטת באוטובוס מלא בחיילים כשהיא לובשת אזרחי. מתברר שהיא שייכת לאירגון "
עדי_יהוה ". העברתי משהו כמו 30-40 דקות נסיעה בשיחה איתה, על האמונה שלה, על מה שמלמדים אותה שם. במהלך השיחה היא פלטה את המשפט "אנחנו לא כת". וכמה שיותר התעמקתי בנושא כך נראה לי יותר שזה בדיוק מה שזה במסווה של אירגון דתי והתקבצות של אנשים בעלי אמונה אמיתית. בכל אופן תמיד מעניין לשמוע דעה קיצונית ששונה משלך, עכשיו אני מבינה קצת יותר עליהם. אבל האמונה העיוורת שלהם אף פעם לא תהיה קרובה או מובנת עבורי. בתור אדם סקפטי אני לא מוכנה להסתמך על דברים שנכתבו ע"י אדם, מאות שנים קודם בלי שיהיו לכך הוכחות הגיוניות. שאלתי אותה שאלה מסוימת והתשובה שלה הייתה פשוטה מאוד ונאמרה בקול שרמז "מה עובר עליך? מה לא ברור פה?!" :
"אבל הכל כתוב כאן!". אז מה שזה כתוב? מי אמר שמי שכתב לא כתב את זה מתוך הרצון למשוך אחריו אנשים כמוך, תמימים וקלים להסטה?
בכל אופן לפחות הנסיעה עברה בשיחה מעניינת, היה שווה את זה.
כל כך טוב לי פה בבית. רק אחרי שלוקחים מכם את החופש ואת הדברים היקרים לכם אתם מבינים עד כמה הם בעצם יקרים. אבל זאת עובדה ידועה אז אני סתם חופרת.
שיהיה לכולנו לילה טוב וחלומות מתוקים על מקומות ואנשים יפים.
-אני-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special
