sweetest goodbye

הפוסט הקודם נמחק,

סתם כי לא הרגשתי בנוח איתו,

ולא רציתי לראות אותו מולי כל הזמן.

היום היה היום הראשון ללימודים.

עד 14:00 נהינתי,

לפגוש את כולם,

לעשות שטויות עם חברים,

להתחרפן,

לדבר על כל מה שקרה בחופש,

להיות אני.

אבל ב14:00,

ההסעות החליטו לאחר,

ויצאתי מבצפר רק ב5 ל3.

אבל בתכלס,

בכיף הייתי חוזרת על היום הזה מההתחלה.

היה נחמד בסלובניה וקרואטיה.

אני לא ארחיב יותר מדי על זה,

כי אני אשמור את זה לחברים שלי

(לא תצליחו להתחמק מזה)

אני רק אגיד,

שהבנתי שבאמת התרחקתי מהמשפחה שלי יותר מדי.

אני צריכה להתחיל להיות איתם יותר לפני שזה יהיה מאוחר מדי.

במטוס, בדרך חזרה,

הבנתי כמה אני לבד.

עבר כבר מלא זמן מאז שנפרדנו,

ומאז שהבנו שעדיף שנהיה ידידים,

ואתה המשכת הלאה,

ואני ניסיתי.

ונכשלתי.

למה אני נדלקת רק על הבנים שאין לי סיכוי איתם?

למה אני לא יכולה פשוט להתפשר, ולא לשאוף לגבוה מדי?

כי אין התפשרות.

עצוב להגיד את זה,

אבל זה נכון,

שבנים אוהבים אותי בתור ידידה ולא יותר.

איך זה שפתאום הכל טוב?

זה כאילו מישהו בונה פאזל,

ולאט לאט כל חלק מסתדר.

אפילו הדבר שהכי לא רציתי בעולם,

התבטל.

אני מוצאת את עצמי יושבת,

מדברת עם אנשים,

ולא שמה לב איזה חיוך טיפשי מרוח לי על הפנים.

אפילו נדלקתי על מישהו חדש ;)

ו..בעוד יומיים אני טסה D:

לקרואטיה וסלובניה,

ל10 ימים.

בגלל זה אני לא אעדכן כאן יחסית הרבה זמן,

תחיו בלעדיי?

אני יודעת שכן ;).

אז,ביי, ניפגש ב25, כשאני אחזור לישראל.

שעת לילה מאוחרת,

אני שוכבת במיטה וקוראת.

אני מסיימת את הפרק,

מכבה את האור,

ומתחילה לחשוב.

מחשבות,

כמו מה היה קורה אם לא הייתי כלבה כמו שהייתי אז,

והייתי מתנהגת איך שרצית,

ולא איך שחשבתי שנכון.

מה היה קורה?

אולי בכלל היינו ביחד עכשיו?

אולי הייתי באמת נהינת,

ושמה זין על כל הביקורות שזה היה גורר?

לא יודעת מה היה קורה,

אבל אני יודעת דבר אחד.

סופית התגברתי עלייך.