sweetest goodbye

דיברתי עם סבתא שלי,

והיא הסבירה לי את כל מה שהיא עשתה,

ולמה.

ואני הפסקתי לכעוס עליה,

כי הבנתי שבמקומה הייתי עושה בדיוק אותו הדבר.

אתה..אם יש מישהו שאני לא קולטת,

זה אותך.

לרוב אני ישר מבינה את הרגשות של האנשים מסביבי,

ומנסה לעזור להם,

אבל איתך אני פשוט לא קולטת את זה,

וגם האחרים לא.

מהצד אתה נראה מישהו שבכיף ישתף את כולם ברגשות שלו,

אבל אחרי שבאמת מכירים אותך,

מגלים שזה מזה לא נכון.

מגלים שאתה בנאדם שמעדיף לשמור את הרגשות שלו לעצמו,

ולא לשתף אף אחד.

ונכון, זה מכאיב לי,

כי אני לא יודעת אם לפתח ציפיות או לא,

אבל אני לא כועסת עלייך על זה.

כי זה אתה.

"מתי את באה לבקר?"

"לא יודעת..בהזדמנות"

"הזדמנות? מה, אנחנו לא חסרים לך?"

"ברור שאתם כן, פשוט לא מסתדר לי בלוח זמנים להגיע לארץ.."

"ומתי כן יסתדר?"

"בהזדמנות"

אני כל כך שונאת את השיחות האלה איתך.

השיחות האלה שגורמות לי להרגיש כאילו אנחנו לא מספיק חשובים לך,

כאילו את מעדיפה אותו ואת המשפחה שלו עלינו.

להזכירך, לפני 16 שנים את בקושי הכרת אותו.

הוא היה סתם האחד ההוא מהקיבוץ,

שלמד בכיתה של אחותך,

ורק אחרי הגירושים שלך ושל סבא,

התחלת להכיר אותו.

אז כן,

אני שמחה שטוב לך איתו,

ושאת מאושרת,

אבל זה לא אומר שאת יכולה לבוא לבקר אותנו פעם ב3 חודשים ל3 ימים,

ולצפות שאנחנו נרוץ, ונחבק אותך, וישר נשתף אותך בהכל.

זה לא עוזר שאת מדברת איתי בטלפון פעם בשבוע ל5 דקות.

זה לא עוזר שאת מנסה לפצות אותנו במתנות,

כי זה כמו לקנות אותנו.

וכן, אני כועסת עלייך.

כועסת על זה שהחלטת לנטוש אותנו,

את המשפחה האמיתית שלך,

ואת הנכדים שלך,

והילדים שלך,

ובכלל, את כולנו.

בשבילו.

אבל בעיקר אני כועסת כי עזבת אותי לבד,

כי את היית הבנאדם היחיד מהמשפחה שבאמת הבין אותי,

והיית הבנאדם היחיד שהרגשתי חופשייה לספר לו הכל,

כי ידעתי שבחיים לא תגלי את זה לאפחד.

עריכה:

דיברתי איתך על זה,

ועל כל מה שאני מרגישה.

כרגע אני מקווה שלא איבדתי אותך לתמיד

אז מה עם מהצד זה נראה כאילו רע לי?

אז מה אם אני נראית מדוכאת בזמן האחרון?

לא אכפת לי.

כי אני יודעת שמבפנים,

באמת טוב לי.

כבר לא אכפת לי מזה,

אהבה חד צדדית או לא,

אני לא צריכה לדאוג מה יקרה בעתיד עם זה,

אני צריכה להסתכל על ההווה.

ובהווה דיי טוב לי.

נגמרו הלימודים!

זהו, לא צריך יותר לקום מוקדם בבוקר,

לצאת מהבית מוקדם,

לעשות שיעורים,

ללמוד,

לעשות מבחנים,

ולקבל ציונים על דברים שלא יעזרו לי בחיים כמו של"ח.

לרגע שאני אפרד ממך,

שאני אגיד לך ביי,

עם חיבוק, ונשיקה,

ואתה תדע שאני אתגעגע אלייך,

ותדע שאני ארצה שניפגש,

ומי יודע, אולי גם אתה תרצה?

אבל זה לא קרה.

כי החיים, הם לא תמיד כמו מה שמתכננים בראש,

ולרוב צריך פשוט לזרום עם זה,

כי בסופו של דבר,

הכל לטובה.

עכשיו חופש גדול, 3 ימים כנרת, עוד 24 יום קורס מדצ"ים, עוד חודשיים חו"ל, ובאמת, שהכל לטובה