sweetest goodbye

כולם משתנים מסביבי.

כולם נהיים אנשים טובים יותר,

חכמים יותר,

יפים יותר,

ורק אני לא.

רק אני נשארת בדיוק אותה אחת,

רק אצלי לא קורה משהו מפתיע, מרגש או מעניין.

רק אני נשארת אותה ילדה טיפשה ומשעממת,

כשכולם מסביבי משתנים.

התחיל להיות לי יותר טוב.

מה שקרה הסתדר (בערך).

התחלתי להסתכל מחדש על הכל באור אופטימי,

ואני שוב פעם שמחה, וצוחקת, ומחייכת.

הכל הסתדר.

אתה, אתה כל כך עזרת לי,

אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל להגיד לך תודה,

השיחות האלה,

השיחות שפעם כל כך שנאתי,

הם השיחות שאני הכי אוהבת עכשיו.

כי הם איתך.

אז תודה.

האופטימיות חזרה, עכשיו חופש פסח, קיבלתי מההורים דיסק חדש, היום סדר, שבוע הבא מחנה פסח.

הכל יותר טוב.

הבנאדם הזה,

שהיה אחד האנשים הכי קרובים אליי,

האדם שעבר איתי את התקופות הרעות,

והיה הכתף שלי,

הוא היה זה שהכי איכזב אותי.

הייתי בטוחה שתמיד נהיה כמו עכשיו,

כמו אחים, כמו שהיינו תמיד,

אבל לא.

אתה החלטת לתקוע לי סכין בגב,

ואחרי זה לסובב אותה,

כדי שיהיה לי עוד יותר כואב.

כי לא הספיק לך מה שכבר עשית.

אני לא בטוחה אם אני רוצה בכלל להמשיך להכיר אותך,

כי אחרי מה שעשית,

אני באמת כבר לא יודעת מה לחשוב עלייך.

אני רוצה לעדכן,

אבל באמת שאין לי מה לכתוב.

מבחינתי- החיים שלי מושלמים.

יש לי את כל מה שאני רוצה,

ואני באמת לא צריכה יותר מזה.

החיים שלי די נכנסו לשיגרה,

ולפי דעתי,

השיגרה הזאת זה הדבר הכי טוב שיש.

אני שמחה.

אחרי תקופה ארוכה של דיכאון,

אני באמת מאושרת.

ואין לי יותר מה להוסיף-

חוץ מזה שטוב לי.