sweetest goodbye

היה נחמד בסלובניה וקרואטיה.

אני לא ארחיב יותר מדי על זה,

כי אני אשמור את זה לחברים שלי

(לא תצליחו להתחמק מזה)

אני רק אגיד,

שהבנתי שבאמת התרחקתי מהמשפחה שלי יותר מדי.

אני צריכה להתחיל להיות איתם יותר לפני שזה יהיה מאוחר מדי.

במטוס, בדרך חזרה,

הבנתי כמה אני לבד.

עבר כבר מלא זמן מאז שנפרדנו,

ומאז שהבנו שעדיף שנהיה ידידים,

ואתה המשכת הלאה,

ואני ניסיתי.

ונכשלתי.

למה אני נדלקת רק על הבנים שאין לי סיכוי איתם?

למה אני לא יכולה פשוט להתפשר, ולא לשאוף לגבוה מדי?

כי אין התפשרות.

עצוב להגיד את זה,

אבל זה נכון,

שבנים אוהבים אותי בתור ידידה ולא יותר.