"מתי את באה לבקר?"
"לא יודעת..בהזדמנות"
"הזדמנות? מה, אנחנו לא חסרים לך?"
"ברור שאתם כן, פשוט לא מסתדר לי בלוח זמנים להגיע לארץ.."
"ומתי כן יסתדר?"
"בהזדמנות"
אני כל כך שונאת את השיחות האלה איתך.
השיחות האלה שגורמות לי להרגיש כאילו אנחנו לא מספיק חשובים לך,
כאילו את מעדיפה אותו ואת המשפחה שלו עלינו.
להזכירך, לפני 16 שנים את בקושי הכרת אותו.
הוא היה סתם האחד ההוא מהקיבוץ,
שלמד בכיתה של אחותך,
ורק אחרי הגירושים שלך ושל סבא,
התחלת להכיר אותו.
אז כן,
אני שמחה שטוב לך איתו,
ושאת מאושרת,
אבל זה לא אומר שאת יכולה לבוא לבקר אותנו פעם ב3 חודשים ל3 ימים,
ולצפות שאנחנו נרוץ, ונחבק אותך, וישר נשתף אותך בהכל.
זה לא עוזר שאת מדברת איתי בטלפון פעם בשבוע ל5 דקות.
זה לא עוזר שאת מנסה לפצות אותנו במתנות,
כי זה כמו לקנות אותנו.
וכן, אני כועסת עלייך.
כועסת על זה שהחלטת לנטוש אותנו,
את המשפחה האמיתית שלך,
ואת הנכדים שלך,
והילדים שלך,
ובכלל, את כולנו.
בשבילו.
אבל בעיקר אני כועסת כי עזבת אותי לבד,
כי את היית הבנאדם היחיד מהמשפחה שבאמת הבין אותי,
והיית הבנאדם היחיד שהרגשתי חופשייה לספר לו הכל,
כי ידעתי שבחיים לא תגלי את זה לאפחד.
עריכה:
דיברתי איתך על זה,
ועל כל מה שאני מרגישה.
כרגע אני מקווה שלא איבדתי אותך לתמיד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
silly pili