דיבורים כמו חול ואין מה לאכול

יושבת עם כמה חברות ביום רביעי בערב וצופות בטקס שמשודר מהר הרצל.

הטקס מתחיל,והנה טל נזכרת במשהו,קמה והולכת לכיוון המטבח.

חוזרת עם בקבוק קולה וכמה חטיפים שביניהם היה גם ביסלי ומניחה הכל על השולחן.

אני מסתכלת על מה שהיא מניחה,רואה את הקולה ונזכרת בו.

נזכרת במסע השיכנועים שלו לשלוח לו ארגז קולה לצפון.

נזכרת בהתמכרות שלו לקולה שכולנו ניסינו לשכנע אותו להיגמל אך בלי הצלחה.

נזכרת בויכוחים שלנו,מה יותר טעים קולה או דיאט קולה.

נזכרת כמה הוא צחק על ההתמכרות שלי לביסלי.

נזכרת במשא ומתן שתמיד ניסינו להגיע אליו.

נזכרת כמה שאהבתי אותו ותמיד אוהב.

ישבתי ובהיתי בבקבוק שהולך ומתרוקן בדיוק כמו הקשר שלנו שהסתיים לפני שבועיים ונעלם לאט לאט..

והיום לאחר העבודה הייתי צריכה להיזכר קצת בטקסטים מעורפלים שקיימים בראשי,הדלקתי את המחשב ועברתי על כל הקבצים-השיחות שלנו,על התמונות,על המיילים.

כמה טוב להיזכר בדברים טובים שנעלמים עם הזמן בעזרת כל מיני חפצים.

 תודה רבה לדוור ללא מכתבים שקראתי אצלו את הפוסט על הניקיון והתאהבתי.

והיום כשקראתי את הפוסט שלו שוב הרגשתי שאני חייבת לספר במה נזכרתי כשראיתי את הקולה הזאת.

סופ"ש נעים לכולם וספרו איך עבר יום העצמאות.

גיל 15,חיים רגילים-לימודים,משפחה,חברים.הכל היה לי,שום דבר לא  היה חסר לי בגיל הזה.ומדי פעם גם גאווה ופירגון מצד ההורים, שזה נדיר.

אף פעם לא הייתי ילדה שנראית לא טוב,תמיד הייתי גבוהה ורזה. אבל תמיד יש את הרגע הזה (שבדר"כ קורה בגיל ההתבגרות) שמסתכלים במראה ולא אוהבים את מה שרואים,הרצון לשנות, ולא סתם שינוי,והרצון הזה הכה בי חזק בגיל 15.

אני עוד זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול,האחים בבית ספר וההורים בעבודה ואני לבד בבית,יושבת בחדר וחושבת לעצמי כמה שאני כבר צריכה את כל זה.אני אמרתי לעצמי שזהו ממחר אני מתחילה בדיאטה על מנת לרדת במשקל.

 ולי לא היה משקל יעד,כמה שיותר יותר טוב.

לאט לאט התחלתי לצמצם את התפריט עד שישאר קרקר אחד ליום ולפעמים אפילו לא קרקר.

עם הזמן שעבר ראיתי שאני מרזה וזה עוד יותר העלה את המוטיבציה להמשיך.עשיתי צומות ימים שלמים. ובקשר להקאות, ניסיתי רק פעם או פעמיים.

עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה שהייתי מטומטמת שלא הערכתי את עצמי כפי שאני,שעשיתי את הדיאטה המטופשת הזאת כשבעצם הייתי רזה ולא היה לאן לרזות.

כמובן שגם הגאווה והפירגון של ההורים נעלמה ואני די כועסת כשאני שוב נזכרת בתקופה הזו,אני כועסת בעיקר על עצמי-כי אך ורק אני הכנתי את עצמי לזה,ואני מודה באשמה לא מפילה אותה על החברה שהייתה סביבי.ואני כועסת על הוריי שלא עזרו לי בכלל לצאת מזה-להפסיק עם הרעב,עם הדיכאון,הבכי.אבל בזכות זה שהם לא עזרו לי למדתי על עצמי יותר, רק חבל שזה קרה בנסיבות האלו.

היו כמה רגעים בתקופה הזו שהרגשתי שאני כל כך קרובה לסוף (ולא לסוף הטוב).וזו הייתה התקופה שהרגשתי הכי קרובה אליו מאי פעם.

וכמו שנכנסתי לזה עם הכוח הרצון החזק שלי כך גם יצאתי.

כיום אני עדיין מעלה את המשקל,לאט לאט ואני אגיע למשקל שאני אמורה להגיע אליו.

שיהיה לכולנו המשך שבוע נעים ולילה טוב

והיום שוב העבודה שלחה אותי לאותו המקום-לת"א.שזו כבר הפעם העשירית ששולחים אותי לת"א אז בבקשה שיגוונו בפעם הבאה כי אולי הם יכולים לשלוח אותי פעם לאילת ליומיים-שלושה

היה משעמם כמו תמיד כי כל פעם שולחים אותי לבד.כאילו,לא יכלו לשלוח איתי איזה בחור נחמד שיארח לי חברה נו אבל זה יהיה ברור שהעבודה שלי לא תתחשב בי.

אז עדיף שאני לא אספר על היום הזה כי הוא היה מלא אך ורק בתלונות כמו:ברכבת היה חם והיא נסעה לאט מדי,היה חם מדי בת"א,נידבק אליי בחור נחמד ברכבת ולא נתן לי לישון קצת ועוד איזה בחור דתי הציע לי להצניע את עצמי,ממש היה חוצפן הבחור ומה שהיה מצחיק שהוא היה בן 17 בסה"כ.בקיצור,מהפוסט הזה אני כבר יצאתי פולניה.

ועכשיו אני עייפה,רעבה וחייבת מסאג'.

אז מי רוצה להכין לי אוכל או לעסות לי את הכתפיים או שאם אתם במקרה לארג'ים אז גם וגם?

ובקשר ל2 פוסטים הקודמים,תודה רבה רבה למקולי קאלקין על התמיכה והעזרה

חג שמח לכולם ושבוע נעים והמון אושר,בריאות,אהבה וסקס