Never Say Never

טוב אז אני מרגישה יותר טוב,

אחרי סידרת טיפולים שכללה: שיחה עם אלן המדהימה, הרבה הרבה גיטרה, כתיבת שיר ולחן בישבילו, הרבה בכי, תקיעת מסרגה בראש של בובה מאולטרת מנייר ולחשוב שזה הוא ויצירת התמונה הזו:

אני יודעת שיש פה תמונות מכמה בלוגים, סליחה אם לא רציתם שאני יעתיק.[זה משמש אותי בלבד]

אה והכי חשוב ברשימה, התחלתי ליהיות שיפרה, אני בהתחלה של צעיף נחמד..

אבל אני עדיין לא נרפאתי, כי מה לעשות, כאב של לב שבור לא מעבירים בחצי דקה.. ועזבו את זה שאני רואה אותו כל יום בבוקר בדרך לביה"ס, שחוזרים מי בי"הס, בשיעורי אנגלית ועוד במהלך היום, הרבה.

עדיין כואב לי, אבל פחות.

עדיין מתה, אבל מעוררת לאט לאט לחיים.

עדיין רוצה לצרוח[למרות שכבר צרחתי תאמינו לי הרבה.], אבל פחות.

בא לי לקלל לו ת'אים אמא שלו, לתת לו תמכות של החיים, למדתי כמה דברים מהשיחה שלי עם אלן[תודה רבה אלנוש, חייבת לך כל כך הרבה.] אבל דבר אחד אני פנים חזק, אלה שיכולים לגרום לך לבכות לא יעשו את זה, אם הם עשו, כניראה שלא מגיע להם את הזכות הזו.

זהו.