טוב אז ככה לפני שאני מתחילה, עשיתי הרחבה באוזן וקראתי לה שיפרה [ולא לא מהאח הגדול].
טוב אז נכון אני אולי חולה, אבל מצאתי, סוף סוף מצאתי את האבה שלי, את מי שעושה לי פרפרים בבטן, את זה שגורם לי להסמיק, את זה שגורם לי לחייך חיוך אמיתי [ראו פוסט קודם], אז נכון אני מרגישה ניפלא אני מרגישה מאושרת אבל כמו שאמרתי לכל טוב יש גם רע, טוב אולי זה לא כל כך רע אבל עדיין, הוא מכיר אותי מכיתה ה' עד כיתה ז' היינו ידידים די טובים ואז לא יודעת די היתנתק לנו הקשר, די היתחברנו מחדש עכשיו אבל, כמו תמיד, תמיד יש אבל, הוא לא יודע שאני אוהבת אותו, ממש לא, ואל תגידו לי להגיד לו כי, טוב כי בפעם האחרונה שעשיתי את זה ניפגעתי, ניפגעתי הכי חזק שאפשר, זה הגיע למצב שחשבתי שאני לא יכולה להרגיש, לא הרגשתי חודשים, חודשים חייתי כמו זומבי, כמו איזה חיה בלי רגש כמו מומיה.
אין לי מושג מה לעשות, הראש שלי מתפוצץ, כמו איזה שד משוגע שקופץ שם, שד כזה שלוקח פטיש ופשוט דופק בכל מקום אפשרי. כאב כזה שכדור לא מרפא, כזה שאפילו יום בבית לא עוזר לו, כזה שעד שהוא, הוא האחד ידע, לא יעבור כאילו, כאילו הוא איזה נס, תרופה כזו מיוחדת, תרופה כזו שאף אחד לא המציא כמוה, אחת כזו שאני יקבל[ואני מקווה שאני יקבל] אני ירגיש כאילו אין יתר שום דבר חוץ משתינו, לא רע לא טוב, לא שחור לא לבן, לא קר לא חם פשוט רק שתינו, מן תחושה עליאית כזו, תחושה שרק אהב נותנת, תחושה ששוה יותר מכל דבר אחר, יותר מכסף או זהב, יותר מהצלחה, יותר מהכל, פשוט, פשוט כזו שכולם רוצים. אבל כדי שאני ינמיך ציפיות כי, כי מה הסיכוי שהוא יראה, אני, אני כזו קטנה ליד, יד כל מה שהוא יכול להשיג, וזה בחיים לא יקרה אז למה? למה אני מתאהבת שוב, כדי להישבר שוב? כדי לא להרגיש יותר? לא רוצה, לא רוצה, לאאא רוצהההה!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
