RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2008
הבטחתי אז הנה המונולוג
"אני חייל, ברור, רואים לפי המדים...
נלחמתי בעבר ואלחם מחר שוב... אבל היום, אנחנו נלחמים גם בתור ילדים. נכון, יריתי ברובה וראיתי גופות שותתות דם,אבל גם בגן ובכיתה א' ו-ז' ואפילו ב-י' יריתי, יריתי צרורות של מילים שפוגעות בנשמה, בדיוק כמו כדורים של רובה.
ולמה כל זה? להכין אותנו למלחמה שבאה וקרבה? בגלל טבע האנוש? כי זה מה שלימדו אותנו?
באמת שאני לא יודע, כל מה שאני יודע שזה הספיק, די, אני לא קוצה לירות יותר, אני לא רוצה להרוג ולהרוס.
אני עדיין זוכר, איך ראיתי את החברים הכי טובים שלי, את יואב והחברה בטנק נשרפים בלהבות הגיהינום, ואת אל ודניאל מתים במארב שחיכה לנו מעבר לדיונות.
אני גם זוכר איך בכיתי כמו ילד קטן שאיבד את אימא שלו בקניון, ובטוח שלא יראה אותה שוב...
ההרגשה היא כאילו לא נשאר בי כלום, כאילו המלחמה לקחה הכול...
אני זוכר כשעמדתי בהלוויה הצבאית של החברים הכי טובים שלי, רואה את אימא שלהם בוכה על הקבר, ואני התאפקתי לא לבכות על החברים הכי טובים שלי, זה לא מה שהם היו רוצים...
זה לא מה שאני צריך, זה לא מה שאני רוצה, זה מה שאני חייב, אני חייל, ברור..."
ניה, מציקים לי...
הייתי אמור להישאר היום בבצפר לשעה תשיעית, שזה אומר להישאר עד 5 בבצפר, עכשיו המורה שהחליטה שאני צריך להישאר, שכחה להביא לי עבודה לעשות בבצפר.
אמרו טוב, הוא נשאר, בואו נתן לו עבודה באנגלית, אמרתי, מה זה החרא הזה, טוב חברה קפיטליסטית, אפליה, חרא מורים, בסדר אני אשאר, אז המחנכת שלי באה אליי ואמרה לי, טוב אתה עושה היום עבודה באנגלית...
טוב בסדר, ונתנה לי דף מה לעשות...
סוף שיעור אחרון, ההסעות עוד שניה יוצארות, אני נזכר, היא לא אמרה לי לאן ללכת!!!
מחפש בחדר מורים, אין מחנכת, חדר צוות של השכבה שלנו, אין מחנכת כיתות בשכבה, אין מחנכת, זין ההסעות, שתמצוץ לי רץ ובמזל תופס את ההסעה...
אין מה לעשות, החיים בחברה קפיטליסטית מנוכרת הם חרא...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
