שלום לכולם ,

הפעם החלטתי להעלות עוד קטע קצר שנכתב במעט ההשראה שנותרה לי .

תהנו...

בובת סמרטוטים כנועה

אני יושב כאן בחדר. הדמעות שוטפות את פני, מאיימות לחנוק אותי.

שוב עשיתי טעות, שוב נתתי לרגשותי לשלוט במעשי.

מדוע הייתי צריך לנהוג בפזיזות,מדוע למען השם הייתי צריך לומר לך את האמת.

אבדתי אותך פעם אחת לפני שנים ועכשיו, אבדתי אותך שוב.

" שוב התחלת לומר שטויות?" נזפת בי בכל פעם שאעזתי לפלוט משפט מגוחך כגון; אני אוהב אותך.

ומייד לאחר מכן עזבת אותי לחודשים. לדברייך, על מנת שאלמד לקח.

היית חוזר לאחר מכן,מוכן לנסות שוב, מוכן לתת לי לבלות במחיצתך.

אך אני לא יוכלתי לשבת בשקט, כמו בובת הסמרטוטים שציפית ממני להיות.

אני יושב כאן עכשיו ותוהה מדוע, לא יכולתי להיות כמו שרצית שאהיה, קר וענייני.

מדוע איני יכול להתמסר בשתיקה, להנות ממגע ידיך על גופי,שפתייך על שפתי ולא לומר דבר.

מדוע בכל פעם שפתחתי את פי במטרה לקרבך אלי השגתי בדיוק את ההפך.

הודני יושב כאן בחדר, על המיטה לחיי מכוסות דמעות.

ליבי מנופץ לרסיסים, כל אחד מהם חודר ומכאיב.

אחכה לך בסבלנות, אחכה לפעם הבאה שבה תבוא אלי.  

מוכן להתמסר בשתיקה, מוכן להיות בובת סמרטוטים כנועה.

אעשה הכול כדי שהפעם תשאר לתמיד.

וובכן, זה הכול בנתיים .  

                       אז, עד הפעם הבאה...

שלום לכולם ,

הפעם החלטתי להעלות עוד קטע קצר שנכתב במעט ההשראה שנותרה לי .

תהנו...

תודה למאסטר

שכבת בן זרועותיי, ידך האחת אחזה בחולצתי והשניה ליטפה את פני.

" מאסטר בסדר.." לחשת.

הכאב פילח את גופך אבל כל מה שעניין אותך באותה העת היה שלומי.

"אל תדבר, נסה שלא לזוז " אמרתי בקול רועד גופי וידיי היו מכוסים בדם, דמך שלך.

אתה רק הנדת בראשך מחייך, למרות הכאב "מאסטר לא צריך לדאוג , אני להיות בסדר".

אחיזתך בי התהדקה כאילו ניסת לשמור עלי קרוב לנצח. " אל תתאמץ."  בקשתי ,קולי כבר כמעט ולא עמד לרשותי.

 איכן לכל הרוחות האמבולנס שהזמנתי.

" קר.." המילים יצאו מפיך רק בקושי, סרבתי לוותר מקרב אותך אלי במטרה לחמך למרות שידעתי שהקרב אבוד מראש. 

 לו רק הייתי טוב והוגן יותר כלפיך, לו רק לא הייתי נותן לגאוותי הרבה להכתיב את מעשי.

התנהגתי כמו טיפש - הדרך בה דיברתי אליך, נהגתי בך כבחיית מחמד, היכתי אותך, היתעללתי  בך.

 ואילו אתה, קפצת על הכדור שהיה מיועד לי מבלי לחשוב פעמיים.

" מאסטר בסדר וזה כל מה שחשוב" חזרת ואמרת מחייך את אותו חיוך תמים שלך.

זה לא הגיע לי, בשום פנים לא הגיע לי, אני הייתי אומר לסבול ולא אתה.

אני, שכל חיי נהגתי באנשים כבחפצים, פגעתי ביקרים לי רק על מנת שלא הצטרך להראות את רגשותי אשר כך האמנתי היו חולשתי

 הגדולה ביותר  והדרך למפלתי. היום אני מבין שחולשתי הייתה טיפשותי, נתתי לגאווה שלי להכתיב את מעשי ופגעתי בכל מי שאהבתי, במיוחד בך.

ואילו עכשיו,אתה שוכב בזרועתיי מחבק אותי חזק, מחייך את החיוך התמים שלך וכל מה שמשנה עבורך הוא שאני חיי.

" תודה..." שמעתי אותך ממלמל קולך רעד וידעתי שלא נותר עוד הרבה זמן.

"ש.." על תדבר לחשתי , איכן האמבולנס הארור.

" לא, אני צריך להגיד." אחיזתך בי התדקה כאילו פחדת לעזוב אותי " אני צריך להגיד תודה."

שיעול קצר עצר את דבריך "תודה למאסטר שהיה טוב אלי ודאג לי."

מילותיך פילחו את ליבי, 'תודה , על מה אתה מודה לי?'.

על כך שהכיתי אותך, התעללתי בך, השפלתי אותך עד כאב, קשרתי אותך בחוץ בלילות גשומים מבלי שאכפת היה לי אם תתקרר או חלילה תמות.

" אין לך על מה להודות " בקושי רב הצלחתי להוציא מפי את המילים, קולי רעד והרגשתי כיצד הדמעות מאיימות לחנוק אותי.

שוב הנדת בראשך הקטן וחייכת "לא, מאסטר היה טוב אלי, תודה" קולך הלך ונחלש.

"ליאם" קראתי בשמך מחזיק אותך חזק חששתי להביט בפניך, אולי כי חשתי אשמה נוראה על מצבך.

" תודה למאסטר..." אמרת לבסוף קולך נדם ושוב סרר שקט.

 חלפו מספר דקות עד שהעזתי להביט בך , פניך קרות ושלוות עייניך הירוקות היו רקות ושפתיך עדיין מחייכות.

ביידים רועדות מחיתי את הדמעות מעייניך היפות. נושק לשפתייך המתוקות, אותן השפתיים  שכל כך כמהות היו לנשיקותי,  לטפתי את פניך הבהירות

 שכל כך כמהו לליטופיי.  לו רק הייתי אדיב יותר, לו רק היה לי האומץ לומר עד כמה אהבתי אותך, ליאם שלי.

שלחתי מבט אחרון אל פניך התמימות ולאחר מכן אל האקדח שהיה זרוק על הרצפה לא רחוק מגופתך, אותו אקדח מקולל שירייתו לקחה אותך ממני.  

ביד רועדת אחזתי אותו, שמח על כך שהאמבולנס הארור שהזמנתי עדיין לא הגיע, כך אוכל להפרד ממך. איני טיפש עד כדי כך להאמין שנפגש במותינו,  הרי איש אכזר כמוני לעולם לא יוכל להגיע אל המקום בו נמצא מלאך שכמותך. אבל לפחות אוכל לישון בשלווה, קרוב אליך.

קרבתי את האקדח לראשי נזכר בפניך היפות, בעייניך הירוקות שנעצו בי מבט אוהב, בחיוך התמים.

 " תודה למאסטר שהיה טוב אלי ודאג לי." מילותיך הדהדו בראשי שוב ושוב " תודה למאסטר."

ויריתי...

וובכן, זה הכול בנתיים .  

                       אז, עד הפעם הבאה...

שלום לכולם ,

הפעם החלטתי להעלות קטע קצר שנכתב במעט ההשראה שנותרה לי :)

אבל לא לפני שאשלח תודה ענקית אל ayano_chi המופלאה. תודה רבה לך על העיצוב החדש והמקסים שעשית עבורי.

ועכשיו , לקטע עצמו תהנו...

ביחד לנצח

דמעות מלוחות זלגו על לחיי זורמות כמפלים, נוחתות על פניך הקרים.

"עלמתי.." לחשת אלי במפלתך ידיך הושטה אל פני אך נחתה על הארץ לפני שהספיקה להגיעה אל יעדה.

עיניך השחורות נראות כו כבויות ופניך לבנות כשלג שירד באותו הלילה.

לא חשבת כלל על עצמך, אלה רק על גורלי. 

בגבורה חצצת ביני ובן החץ שנועד לפלח את ליבי, יודע שאינך אלה בן תמותה פשוט אשר אינו חסין בפני המוות.

ועתה , שכבת בזרועותיי כה שקט ושלו ביודעין שבצעת את המוטל עליך.

" תמיד הגן על עלמתי , גם במחיר חיי" נשבעת אז כנפגשנו לראשונה, פניך נאים ועיניך השחורות נצצו בגאווה שאין שניה לה.

 לו רק ידעתי את אשר מצפה לנו בסוף הדרך הזו הייתי נופלת על ברכי רק כדי למנוע ממך את הסוף המר אשר בלי כל ספק לא היית ראוי לו.

תמיד הערצתי אותך, נחישותך הרבה אשר הפכה אותך לאוויל בפני רבים היא זאת שגרמה לי להבין עד כמה נדיר אדם שכמותך בארץ חשוכה זאת.

ואילו עכשיו, עזבת אותי מותיר אחריך שובל של דמעות וכאב שלא נגמר.

בלעדייך אין לי עוד דבר , בלדעייך אני רק עוד צל המושטט לא מטרה.

בלעדייך אהובי, חיי אינם עוד חיים.

לו רק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור , לו רק יכולתי לומר לך עד כמה חשובה נוכחותך בחיי.

אך הדבר אינו אפשרי עוד, נותרה רק דרך אחת בה אוכל לפעול.

בעודי לוקחת את הפגיון המוכסף אשר שמרת בקנאות רבה כל כך תחת מגפך.

עוברת בליבי המחשבה שלו יכולת לראות אותי עכשיו  וודאי שהיית מגנה אותי וקורא לי פחדנית ופתיה אבל החיים בלעדייך נראים כו חשוכים ובודדים.

עתה משקרבתי את הפגיון אל חזי המתכת הקרה צוננת על עור גופי , אני נזכרת בחיוך החם.

בעודי נועצת את הפגיון בבשרי, נופלת אל הקרקע קרוב אליך דמועות נופלות על לחיי ומחשבה אחרונה עברה בראושי, מחשבה שמלאה את כל כולי תקווה.

בקרוב אהובי, בקרוב ניהיה יחד לנצח ואיש לא יפריד בינינו עוד.

נשמותנו יתמזגו זו בזו בעולם שמעבר וכך נשאר תמיד;

                                                        ביחד לנצח...

וובכן, זה הכול בנתיים .  

                       אז, עד הפעם הבאה...

                                                        Me