שלגייה כי ככה נראתי רוב שנותי, למרות היותי מרוקאית  הייתי לבנבנה תמיד (וזה בלי לדבר על העדר האופי שלי שהזכיר הרבה יותר עדות אחרות).
והכתמים מיייצגים את אויבה הגדול של האישה, או יותר נכון האנושות כולה הפסוראזיס.
אנשים רואים במחלת העור הזאת או אוייב גדול ודוחה, מה שמונע מהם להתקרב אל אותו אדם בגלל כתם או שניים על העור.

 או מצד שני, מתעלמים כאילו זה שום דבר רציני. נכון שיש דבררים יותר רצינייים בעולם, אבל בתור אחת שחייתה עם הדבר הארור ברוב שנות בגרותי (12 שנה יש לציין) ראיתי אותה כאוייב במיוחד בתקופה האחרונה שבה חלה החמרה חמורה שאפילו רופאי העור לא יכולו לעזור לי.

אבל נראה שמצאתי את הטיפול הנכון, ולא אני לא מדברת רק על טיפול הנומאלי של הרופאים, משחות וכדומה.

יש עוד טיפול שלא ממש חשבתי עליו במהלך השנים, הטיפול התרופתי ונזוז רגע ממחלות העור, אני מדברת על טיפול תרופי לנפש, כדורים נגד דיכאון.

כי כמו שקרוב רחוק מקסים שלי אמר פעם " הפסוראזיס זאת מחלה שחיים איתה אבל בעיקר היא מגיעה מבעיית עצבים" כלומר ככל שאהיה רגוע יותר כך העור שלי היה נקי מכאב הראש למרות שזה לא ממש נורא וחייתי יפה עם זה כי זה נראה פחות נוראי ממה שנשמע אבל עדיין, קשה.

כן. ברור לי שאני נשמעת דיי צבועה במיוחד כי הצהרתי בפוסטים קודמים שלי שאין לי שום כוונה לקחת שום טיפול תרופתי ושפסיכולגים ודמם זה קשקוש אחד גדול.

אבל הגיע הרגע שבו צריך להתבגר ולהתגבר גם על טראומה שנעשתה לי בעקבוצת פגישה אצל פסיכולוגית פעם.

אז הנה  התחלתי טיפול  אצל רופא מקסים והמצב משתפר תודה לאל. מה גם שהתמיכה שהתחלתי לקבל בבית בעכבות השינוי עוזרת למצב הרוח וכל עוד לא התרגז ואקח את הטיפול לעור  הכל יהיה בסדר.

אז, למה קשה לי להשמע אופטימית ? אולי בגלל שפגעתי באנשים שאני הכי אהבת.. המשפחה שלי!!! ולמרות שנראה שסלחו לי על הכל אני עדיין מרגישה אשמה. למשל היום במהלך שיחה העלתי בפני אמא שלי את כל הפעמים בעבר (הרחוק מאוד יש לציין ) לפני הטיפול והמצב הנהדר שאני בו היום.

שחשבתי על התאבדות בתור פתרון ונראה שזה זעזע אותה כל כך. עד שחששתי שזה יהרוס את יום הכיייף שיש לה היום ואני לא רוצה להיות אדם אנוכי שלא חושב על אחרים. הדבר נורא מציק במיוחד כי אני יודעת שהיא זקוקה לזה ולא הייתי רוצה שתחשוש שעלול לקרות לי משהו וזה יעיב על היום שלה.

אז נשאר לי רק לקוות שיהיה לה יום מקסים וגם לכולנו.

שלכם