כל הזמן שאלו אותי למה התעקשתי להתגייס לצבא. לשרת שירות מלא. למה התעקשתי להכנס ללימודים אקדמיים כשכל הסיכויים נגדי. למה התעקשתי לעבוד הרבה יותר ממה שבריא לי ולעבור לגור לבד. גם אני מדי פעם הייתי שואלת את עצמי. עכשיו זה קצת יותר מובן. אני פשוט רוצה לחיות חיים נורמליים.

בגיל 23 ושבוע אני עדיין כאן, כמו תמיד, מנסה לא להתפרק. השמש לבנה ואלימה במיוחד בימים אלו של סוף יולי, החודש האהוב והשנוא עליי בשנה. גל ואני חולקות דירה קטנטנה, אני מעירה אותה למועדי ב' והיא דואגת שלא אחטט בפצעים - לא בכאלו שבלב, ולא אלו שעל הגוף. במרחק כמה צעדים דרומה הוקמה עיר אוהלים משונה, מעוטרת בשלטים צעקניים ומשעשעים, שנינות ישראלית במיטבה. שורת האוהלים והזולות מעוררת גיחוך וחמלה בו זמנית, מעוררת בי הרגשת גאווה מסוימת כלפי הדור שלי, שכבר חשבתי שאבד מזמן. החול בחופים מזוהם ולוהט והדגלים שחורים. הגלים נמוכים ובלתי צפויים, מכים בחוזקה ומזגזגים בדרכים לא הגיוניות ושואבים אותך יותר ויותר פנימה, ופתאום המים נעמדים, ופניהם משתטחים כמראה אפורה, מעוותת, והשמיים משיבים להם באפרוריותם ואי שם באופק סירה אפורה, וזה באמת לא נראה רחוק מדי, ופתאום הגאות עולה וכל כך קשה לחתור בחזרה אל החוף שזה כמעט, כמעט ומפחיד. השמש מוצאת את דרכה דרך העננים אל תוך הים באיטיות שמפתיעה אותי כל שנה מחדש. בערב האוויר עמוס לחות, אבל ניתן פה ושם למצוא משב רוח אקראי, ואני מבינה שזה לא שדברים נעשים קלים יותר, הם פשוט ברורים לי יותר, החשיבה שלי, הרגשות שלי, הרגשות של אחרים - פתאום הכל קצת יותר מובן.

בכל זאת, 23.