המעבר עשה עמי חסד. תל אביב הינה חסד גדול בפני עצמה, כזה שמפליא כל פעם מחדש ישר אל מול עיניי המשתאות. האומנות ניכרת בעיר, בכל מקום, בכל פינה - בולטת ובועטת בכיעורה, בחוסר הטעם, בדיסהרמוניה מהממת. ממכרת. הימים חמים ולחים כל כך שקשה לי לעמוד בזה. אני מסתגרת בכוך הקטן והממוזג שלי באלנבי, נרדמת לפנות בוקר ושוקעת בשנת הקיץ שלי עד תום השעות החמות. אפילו לים לא הולכים כבר לפני חמש בערב. השבוע האחרון היה חם, עמוס וגדוש, והשבוע הבא הולך להיות אפילו יותר קשה, אבל אני עדיין מנסה לשמור על אחיזה סמי-הרמטית על המכסה של קופת השרצים הפנימית שלי, לדאוג שכמה שפחות יטפטף החוצה.

החוזה באלנבי נגמר, ולגל ולי לא הייתה שום כוונה להשאר כאן. התכנית הייתה לעבור יחד, וזה כמעט קרה - מצאנו דירה חלומית באיזור מקסים, עם מרצפות מצוירות וחדרים ענקיים ושתי מרפסות. אנחנו שונות בהמון דברים, גל ואני, אבל דעתנו בנוגע למרפסות ולמגורים קרוב לחוף הים זהה לחלוטין, וקשה לי לזכור אפילו מה היו הציפיות שלי לפני 4 וחצי חודשים, לפני שעברתי לכאן, אבל עכשיו באמת שאין, אין ספק. גל הפכה למשפחה שלי, ואני מרגישה שעם כל יום שעובר אני הופכת יותר ויותר למשפחה שלה. היה לי קשה לקבל את השינוי הפתאומי בתוכנית, לעכל שתמה לה תקופת השותפות הנהדרת שלנו אחרי כל כך מעט זמן. גל נשבעת שזה לא הסוף. אני נוטה לסמוך עליה, כמו שהתרגלתי לעשות בחודשים האחרונים.

והדירה החדשה, חדשה ישנה שכזאת, בקסמה הישן והמתפרק. דקה מהים, צמוד לכרם התימנים, ורחוק מהרעש של אלנבי. אני עוברת לחדר הישן של דפי, לחדר ולדירה שהתאהבתי בה ממבט ראשון וחלמתי עליה בסתר במשך כמעט שנה. גל תהיה רחוקה קצת, אבל במרחק מונית קו 4 קצרצרה אחת. מצאתי שני שותפים נהדרים לדירה ולפרק החדש בחיי, והם נרגשים לא פחות כמוני. הסתגלתי לאהוב את חיי השותפות, בניגוד לציםיות של כולם. התרגלתי לאהוב שיש מישהו בבית מול הטלויזיה באמצע הלילה כשאני חוזרת עצבנית אחרי משמרת, שיש מישהו לבקש ממנו שיביא איתו בקבוק שתיה בדרך חזרה. התרגלתי ללחיות ביחד, אבל בימים שגל עסקה בנדודיה הלא פוסקים התרגלתי גם ללחיות לבד. לחזור הביתה ולפרק בקבוק קולה וקססה ענקית מול הטלויזיה. לעתים אני מעלה את שפיץ החתול אליי לדירה ושנינו יושבים ובוהים במסך, יושבים ובוהים. בהתחלה זה העציב אותי, עכשיו הרבה פחות. פשוט יותר נחמד כשיש מישהו בסביבה שיחלוק איתי את כל זה.

לראשונה בחיי מזה המון זמן יש לי יותר חברות מאשר חברים. הן עושות לי סרטים מגעילים של בנות לפעמים, אבל אני אוהבת את כולן ולא אוותר עליהן לעולם.

לראשונה בחיי אני לא חושבת על גברים. משתדלת כמה שפחות להתעסק בסקס בכלל. חלף לו איזה חודש מאז הפעם האחרונה שהיה אצלי גבר, ואני מעדיפה לא להתקע על זה ולהתעסק בדברים אחרים. קצת נמאס עליי. הגעתי למסקנה שבמבט לאחור, אני שונאת את רוב הגברים ששכבתי איתם, וגרוע מזה, חלק לא קטן מהם עוד שנאתי בזמן ששכבתי איתם, וזה מתחיל להמאס. הם כל כך ילדותיים בעיניי, כל כך זהים להחליא אחד לשני שאין לי כוח אפילו לטרוח. לא כרגע. לטובתי, עדיף שלא.

ועד אז, אני מקווה להרדם, ולאיזו נשמה טובה או שתיים שתופיע ותתנדב לעזור לי באריזות. אני שונאת אריזות.