6

איני מרבה לדבר על ירדן "המעצבן". איני מרבה לדבר על אנשים ששכבתי איתם בעבר כלל, רק במקרים בהם הזכר התורן בחיי עושה לי את המוות ואני רצה לקטר ל(כמעט) כל מי שרק שומע. מדי פעם יעלה איזה שם באיזה הקשר, שם מעלה אבק זכרונות, משנים עברו. על ירדן ספציפית לא אבחר לדבר כלל. היה יפה. היה טוב. היה קצר מדי והיה היעלמות חדה מצדו. סקס נטו, בלי שום רגשות מסביב. וכאן, יוליה מתאוננת: ליאל השרמוטה.

ירדן. יפה כמו תמונה. תווי פנים עדינים, מלאכיים כמעט, עיניים כחולות חולמניות ושיער גלי בצבע הענבר. כך הונחה אליי באותו לילה בפאב המעפן ההוא, איפה שעכשיו האינגליש פאב, אני ואניה נתקענו שם אחרי לילה שלם של שוטטות והיה חם והיה רע ואני שואלת למה הוא מבואס. ואז מחליפים טלפונים. ואייסיקיו. פאקינג אייסיקיו. ירדן הבת גם הייתה לי אז, "המרושע שגנב את שמי", כך כינתה אותו פעם. ואז מעבר חד לתחילת הצבא ולי אין כבר ירדן בת והוא נפרד מהחברה שלו והוא עדיין יפה גם עם שיער קצוץ, ואדיש בצורה שהורסת לי את הבריאות, וקרה מה שהיה אמור לקרות ממזמן, והיה טוב והיה עוד איזה 6 פעמים ומאז לא שמעתי ממנו. לא יודעת עד כמה נפגעתי. כמה חלומות פה ושם. האגו שלי שלט בכל צעד, הלב לחלוטין מחוץ לתחום. וכך תם פרקו של ירדן הבן בחיי. אני לא יודעת אם זה רע. אבל אני לא יודעת גם אם טוב. 

אין לי מושג אם כל זה בכלל טוב.

*

הקעקוע הטרי על פרק ידי מחלים באיטיות מייגעת. לב נעול. תהליך ההחלמה הכי קשה שהיה לי, שזכה לטיפול הכי מסור מצדי. הוא כואב ומפוח ומעלה מוגלה ומגרד אבל עם הזמן, אני רואה שהוא מחלים, ועכשיו בדיוק מתחיל להתקלף. כמו נשל הנחש. או שבעצם כמו זחל לפני ההתגלמות הסופית. כמה סימבולי.