אני לאדעת מה עובר עליי בזמן האחרון! אני כל הזמן בדיכאון ברמות שאני פשוט מתבאסת שאני לא אנורקסית כבר והצרות שלי לא מצטמצמות לדבר אחד.

זה אפילו לא דיכאון כזה של למות וכל זה...זה פשוט דיכאון עצוב...אני פשוט עצובה...ובוכה....

ביומיים האחרונים הייתי צריכה לתפקד קצת בתור בן אנוש אז הייתי פחות במיטה בדיכאון אבל מאז יום חמישי העברתי את רוב זמני באכילה צפייה בסרטים יפניים עצובים ביותר ובייבוש ארץ ישראל דרך בלוטות הדמעות בעיניים שלי.

מהסוף להתחלה.

יש לי פחד ממש גדול מדלקות בדרכי השתן. יש לי כל הזמן פיפי ואני מתעצלת ללכת לשירותים בגלל שקר...ברמות!!אבל אני חייבת....אז אני הולכת ובקושי יוצא לי פיפי...! דחף להטלת שתן [בצורה קיצונית, ללא הרבה שתן] זה סימן לדלקת[אל תבהלו]. אני מתה מפחד שיקרה הדבר האיום הזה שיוביל לאנטיביוטיקה [שזה הרבה יותר גרוע] שזה יוביל בהכרח לקנדידה שתוביל לירידה במשקל ולדיכאון ולחוסר יכולת לעשות כלום בעצם.....

אז אני די בלחץ חח....

מישהו הוסיף אותי בפייסבוק לפני כמה דקות ונכנסתי לראות מי זה....בדף שמאשרים אנשים ראיתי את כל האנשים שלא אישרתי ושמתי לב שמספר החברים המשותפים שלנו ירד ב5....בגלל שהבנאדם המדובר הוא יצור שטני יכולתי להבין למה יש לו פחות ופחות חברים....אבל היה איזה משהו חשוד.

זה ממש מביך אותי להגיד את זה....הלכתי לפרופיל שלי לבדוק כמה חברים יש לי....וראיתי בערך 70 חברים פחות ממה שזכרתי בפעם שעברה שהסתכלתי.....אני חייבת לציין שדי נלחצתי...יכוליות שטעיתי כמובן, אבל עדיין! לאן נעלמו כל האנשים האלה???מה קרה???

וזה מוביל אותי ליום השני שלי בעבודה היום.

אני לא זוכרת אם כתבתי על זה בפוסט שעבר אבל, מי שעשתה לי חפיפה בעבודה פעם שעברה הייתה הבחורה שבערך הרסה לי תחיים..הייתה איתי בגן והסיתה את כולם נגדי וכל הילדים מהגן היו איתי אחכ בבצפר והם זכרו אותי בתור הילדה השנואה..בנתיים אני פיתחתי אישיות של ילדה מסכנה והישרדותית נטולת חברים ששונאת ללכת לגן ולבצפר כי היא בודדה וכולם שונאים אותה...היא הייתה גם בתיכון שלי והכל...ממש אכלתי כאפה כשראיתי אותה.

באופן כללי יש לי בעיה גדולה עם לעבוד. אפעם לא החזרתי יותר מחודשיים ותמיד עזבתי באיכסה במכות או בהפיכת שולחנות..אבל בעבודה הספציפית הזאת אני מרגישה פשוט נורא! זה כל כך מביך........................

אני מרגישה שאני נדרשת להרבה יותר ממה שאני מסוגלת למרות שבפועל אני לא...אשכרה התביישתי לבוא היום עם מכנס שהיו עליו כמה שערות של החתולים..היה לי לק חצי מקולף ואשכרה סידרתי ציפורניים לפני המשמרת כדי שלא יגידו לי משהו.

הצוות היותר בכיר-אחמשית מנהלים ברמנים טבחים וכו' ממש נחמדים וחמודים ומעירים על דברים בצורה נעימה..אבל כשמלצרית מגלה שעשית טעות, פשוט בא למות.

אכלתי סרטים ממש קשים לפני שבאתי לעבודה....עוד מיום רביעי האמת. ברמות שהיום בבוקר לא יכולתי לאכול מרוב בחילות מלחץ ושילשולים מלחץ ומה לא...עד שהגעתי בגשם הנוראי הזה אני נכנסת ואת מי אני קולטת????.........

עוד פרחה מהבצפר הישן שלי!!!!!!!!!!

אני אחסוך לכם את התיאורים המביכים של כל מלצרית אומרת לי לעשות משהו אחר ואחמשים אומרים לי לעשות ככה והמנהל אומר לי לעשות ככה והכל באותו זמן וכל אחד בא אליי עם הטענות שלו ואני כולי מובכת מרגישה מטומטמת כי אני לא ספצית ואני רגילה להיות טובה בכל מה שאני עושה ואני פשוט לא מסוגלת לסבול את זה....ואני אחסוך לכם את כמה הרגשתי לא קשורה כי כולם ותיקים ואני החדשה הלא טובה המשונה עם העגילים והקעקועים שלא מכירה מה יש באורז המזדיין שלהם...בכל אופן.

דיברתי עם הפרחולה השנייה ואמרתי לה שאני רוצה לעשות תואר בלימודי מזרח אסיה. והיא אומרת לי שהיא מכירה מהחוג מלא חברים שלה, ומזיינת לי תמוח על השטות הלא מעניינת שהיא לומדת שאי אפשר לעשות איתה כלום ולאט לאט אני קולטת שרגע...זה עולם קטן, אני בטוח אפגוש באוניברסיטה מיליון אנשים שאני מכירה בשכבת גיל שלי ואנשים שלמדו איתי בבצפר וכל החרא הזה....

אני לא מצליחה באמת להסביר את התחושה הנוראית הזאת שאני מרגישה בכל פעם שמשהו מזכיר לי תבצפר.

אבל זה ברמות שבעבודה אני מרגישה נחותה מהבנות האלה כי תמיד הייתי נחותה מהם והם היו מקובלות ויפות [פחחחח עלק] והיו להם המון חברים והם יצאו למסיבות והיה להם את הבגדים הכי חדשים ואת החברים הכי סנובים ולאדעת...אני הייתי מעפנה כזאת.

אני פשוט בנאדם אחר שאני ליד אנשים שאני מכירה מפעם.

גם ככה ברגיל אני חסרת ביטחון ושונאת את עצמי אבל עדיין יש לי הזדמנות להשתמש בכישורי המשחק שלי ולעבוד על אנשים שאני  ככה וככה ואני לא מי שאני...אבל האנשים האלה [עזבו שהם בכלל לא זוכרים אותי] יודעים שהייתי כזאת חננה מכוערת ושמנה ודכאונית ומי היו החברים שלי וטוב לא חשוב, כי הם במילא לא יודעים מי אני....וזה בעצם רק מראה כמה שאני לא הייתי שווה יחס מצד אנשים שהם יותר מוצלחים חברתית.

כל הבולטית הזה שאני כותבת עכשו כל כך מביך ודפוק ומעיד על צרות אופקים גדולה, כי אנחנו כבר לא בבצפר..אנשים השתנו ועכשו כולם לומדים ועובדים וכל החרא הזה ואין את כל השטויות החברתיות האלה כי אנחנו עובדים ביחד. אבל האופי של האנשים האלה, לפחות המלצרית שחפפה אותי היום, פשוט דוחה לי תתחת....בחורה שמנה ומכוערת שנראית פשוט רע, שלא מצליחה למצוא חבר [כן אני מקשיבה להכל] שאכפת לה אם יכינו מרק מסריח למסעדה או לא, שלומדת איזה חרטא באוניברסיטה, מזה מחזיקה מעצמה!!!!!!!!!!!!!!!!קולנית ורעשנית, מתעצבנת בקלות, חושבת שהכל מגיע לה, ומעדיפה לעשות דברים לבד כי היא הכי טובה והיא תעשה את זה הכי טוב. בקיצור פרחה ממוצעת שהתבגרה קצת והיא לומדת השכלה גבוהה [אה כמובן שיש לה רכב]. כאילו. אולי באוניברסיטה היא הייתה יכולה להתחבר עם אנשים שהם לא בהכרח סוג האנשים שלה, כאילו זה כבר לא בצפר...אנחנו כבר לא ילדים...לא שאני רוצה להתחבר אליה חס וחלילה, אבל על מה אני אוכלת כזה סרט????????????????????????

אוף איזה חפירה חסרת תועלת...אבל תבינו, זה מבאס אותי ברמות שאני חושבת לעבור עיר כדי ללמוד עוד שנה באוניברסיטה אחרת!!!!! כי יש לה חברים מהחוג שאני רוצה ללכת אליו!!!!!!!!!!!!!למרות שהיא בכלל שנה ב'!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בנוגע לבחור ההוא.

יצאתי איתו עוד פעם אחת כזה בקטנה, והאמת שאני כל כך בודדה ואולי 5 שנים לא הייתי בלי חבר למשך יותר מחודשיים שכבר אמרתי יאללה לאכפתלי מי העיקר שיהיה כבר...אפילו לא שכבתי עם מישהו מאז שהזין של הפסיכוטי היה בכוס שלי.

אבל מסתבר שזה לא היה הדדי או שעיצבנתי אותו בזה שלא הסכמתי שהוא יאכל לא טבעוני לידי [כן ואחרי זה הוא היה בא לאנוס איתי ילדים קטנים בתחת?כי בשבילי לאכול דברים לא טבעוניים זה אפילו יותר גרוע מזה.] אבל הוא לא ניסה ליצור איתי קשר עד אתמול...וביום שבת אני כבר אכלתי תכאפת עצבים שלמה הוא לא שולח אפילו סמס והחלטתי שהוא מחוק. ככה שלא עניתי לו אתמול....

בקיצור אני חייבת זיון ונמאס לי כבר. איפה אנשים מכירים אנשים?

אני הולכת לספר משהו ממש מביך.

לפני שבועיים, נשרמתי ל2 אתרי היכרויות.

לא האמנתי על עצמי....אמרתי נבדוק...אבל זה היה כל כך חסר טעם. רק הראה לי כמה אני נואשת ולא מסוגלת לסבול את עצמי ללא אישור סביבתי שיש בי מעלות חיוביות.

הגעתי למסקנה שאני פשוט חייבת שיכירו בי. יש בי צורך עצום לתשומת לב וליחס....פעם חשבתי שלא רציתי יחס במידה והוא רע, אבל כבר לא מפריע לי, העיקר שיהיה בי כבר משהו שיצדיק את הקיום שלי.

זה לא ברור לי. רוב החיים הייתי מסתדרת לבד, לא היה לי חברים, והייתי מעסיקה את עצמי יפה מאוד. מגיל צעיר מאוד.

היה לי צורך מטורף ביחס ובחברה ובמה לא...כמובן שאני לא רוצה לקבל יחס כמו פעם על דברים שהם שליליים, אבל אני חושבת שאולי אם זה לא היה כרוך בהתעללות מצד הסביבה אולי לא היה מפריע לי שיתיחסו לדברים הרעים שבי. עד כדי כך....

ככל שהגיל עולה יותר ויותר קשה להתקרב לאנשים. ככל שאני עושה שטויות ככה יותר קשה לי לסמוך על אנשים. על טעויות אני מכפרת בצומות או שכיבה ממושכת במיטה במקום בעשיית עוד טעויות.הזמן שכיבה במיטה עולה מפעם לפעם.

מתי אני אהיה כבר בלתי כשירה לחיים האלה?

עד מתי אני אנסה לשנות את עצמי ואתבייש במי שאני?

מה כל כך נורא בי?!?!?!