מעולם לא הייתי מחובבי הטיול שנתי, אותו מאורע שאמור להיות נקודת השיא של כל בית ספר ממוצע שמכבד את עצמו פשוט לא עושה לי את זה.

ההרים, הפרחות, האוכל המזוויע ואותה תחושת גיבוש מזויפת בין אנשים שיומיים אחרי פשוט יתעלמו ממני במסדרונות פשוט לא עושה לי את זה.

go figure.

אבל משהו היה שונה בטיול הזה, כי יום לפני בכלל לא ידעתי אם אני אצא אליו, כשראיתי סמס בנייד מחברתי הטובה(והדי מטומטמת כשזה מגיע לאנגלית)

שמודיע ברשמיות ובחגיגיות ש"i'm not driving" מכיוון שהיא החליטה להתחצף לאימה חובבת העונשים, ומכיוון שידעתי שחבר נוסף בבית לאחר שנפל בעת ששיחק כדורגל וחברה נוספת חולה בביתה, לא ממש מצאתי את הסיבות לצאת.

אז התקשרתי אליה.

ואז הכול יצא, כל הדמעות והנזלת שאגרתי בתוכי פשוט יצאו החוצה.

"נמאס לי להיות החברה החלופית"

אני הפלאן B של אנשים, אין לי הרבה חברים. כן, אומרים לי לפעמים שלום בבקרים, ולפעמים אפילו שואלים איך עבר היום ומנהלים סמול טוק קצר וחסר משמעות בשבילהם, אבל כשאני עם החברים שלי, יש לי סוג של כרטיס כניסה לחבורה שלהם, אפילו שאני לא חלק ממנה.

אז בסופו של דבר יצאתי, ואפילו ישבתי ודיברתי עם אנשים שלא ראיתי שנים מפאת בידוד (שלהם) בקומת הקרקע של בית הספר (הדי קטן, יש לומר)

ושיחקנו קווק קווה דה לא אומה (תאמינו או לא, יש לזה ערך בוויקיפדיה) בגלל שהיינו תקועים על איזה הר בנגב בגלל שחבורת ילדים לא היו מוכנים לרדת מהסולם בנחל (לא בטוחה אם צפית או תמר)

וכאבו לי הרגליים כל כך, וכל הגוף שלי תפוס עכשיו, ואני משתעלת, וכשאני משתעלת כואבים לי חלקים בגוף שלא ידעתי שיכולים לכאוב, ואני כותבת כעת בפוזיציה די מאובנת מכיוון שאם אני אזיז את הזרועות שלי אני פשוט אסבול מכאבים.

וכמובן שזה לא טיול שנתי למתבגרים נוטפי הורמונים בלי "דיסקו", עצם המילה הזו מעוררת בי חלחלה ורצון עז להקיא, אז נחשו מה, לראות אנשים מהשכבה שלי רוקדים זה כנראה הדבר הכי מצחיק שיצא לי לראות.

וביום השני יצא לי להכיר את החובש, כנראה החובש הכי מצחיק והכי מתוק שיצא לי לפגוש בימי חיי, דובי שמנמן מהצפון, שהסביר לי שיש לצפונים הערכה מסוימת לטיולים מהסוג הזה כי הם זוכים להעריך את האדמה, בשונה מאיתנו, אנשי האמצע הגרים כ-10 דק' מתל אביב (חלקנו אף מרחק הליכה)

ביום השני כבר נתפסו לי השרירים בירכיים, והטיפוס על ההר הזה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית, וישבתי על כל אבן שמצאתי

מה שגרם לי ולעוד כמה בנות מהכיתה לי להתעלק קצת על החובש, הוא אפילו ירד עליהן קצת ועשה חיקויים שלהן כשהן לא ראו.

בסופו של דבר ירדתי מההר הזה והלכתי לאסוף חולות צבעוניים בשביל אמאבא (לא שאבא העריך את זה, כרגיל) והתיישבנו לאכול צהריים.

ועצה קטנה לכולכם, אם ייצא לכם לישון במקרה בחוות האנטילופות, אני ממליצה מאוד להביא כפכפים למקלחות ושק שינה כי המזרוני ספוג שם פשוט

לא ניתנים לשינה עליהם (לא שזה הפריע לי, בעשר ועשרה ואחרי אקמול הייתי כבר במצב של שינה עמוקה)

לא שאני ממליצה לכם לישון במקום כזה, תיכב תאמרו שאני מפונקת אבל היה שם זוועה.

You say the hill's too steep to climb, chiding
You say you'd like to see me try, climbing
You pick the place and I'll choose the time
And I'll climb the hill in my own way
Just wait a while for the right day
And as I rise above the tree-line and the clouds
I look down hear the sounds of the things you said today

לילה טוב יקיריי, הלכתי לישון (כן בטח, בואו תראו אותי בחמש בבוקר ונדבר)

דייזי.

(ועישנתי רק סיגריה אחת מאז שישי שעבר, ומפתיע או לא, לא הכי בא לי על אחת)