זה מוזר, לראות תמונות של גלעד שליט בטלוויזיה ולהבין שהוא בבית. כחוש, רזה וחיוור.

כשגלעד נחטף בדיוק חגגתי יום הולדת 10, השנה הייתה 2006.

מונטנגרו הכריזה על עצמאות, המונדיאל בגרמניה, הארקטיק מאנקיז הם הלהקה הכי חמה בעולם ולינדזי לוהאן עדיין

מראה סימנים של שפיות וחוסר חיבה לקראק-קוקאין וללסביות בוצ'יות בריטיות.

אני די שמחה לראות שחזרת.זה נחמד, אתה יודע.

בחמש השנים האחרונות מאז שנחטפת היה לי פחד שכשאני אתגייס אתה עדיין תינמק בצינוק,

ושמדינת ישראל תפקיר אותי כמו שהיא הפקירה אותך, אבל זה נחמד, אתה יודע, לראות שהיא לא הפקירה.

וזה לא רק הפחד שלי, זה הפחד של כל אם, אב, וילד במדינה הזו, זה הפחד שלי ושל כולנו, להתגייס למען המדינה הזו

ובסופו של דבר להיחטף רק בגלל שאתה לובש מדים, ולא לחזור, לא לראות את אמא לעולם.

אבל בסופו של דבר חזרת.

אני חושבת שהשידור בטלוויזיה היה נקודת השבירה שלי, התחלתי לבכות.

ובזמן שראינו, אני ואמא (ולאחר מכן גם אבא), את השידור בטלוויזיה, שכלל זיפזופים נמרצים בשלט בין ערוץ 10, הערוץ הראשון,

ערוץ שתיים, CNN הבני זונות שכמובן לא אמרו הרבה, SKY NEWS, וה-BBC, ואמא התחילה לזהות אנשים וחברים

שהיא מכירה ("אוי הוא מקסים, איך אתה לא מכיר אותו, איש אינטליגנט, לא למד ראיית חשבון אבל הוא רואה חשבון נהדר!" היא אמרה

לאבא, זה מה שקורה כששני ההורים שלך הם עובדי המערכת הצהלית, כשמשחררים חטופים או יש משהו, הם תמיד רואים אנשים שהם מכירים)

דמעות ירדו לי על הלחיים, אפילו שאני לא בן אדם פטריוטי, הרגשתי כמו חלק ממדינת ישראל.

טוב לראות אותך על אדמה ישראלית ובידיים של אבא שלך.

ושבו בנים לגבולם, ברוך הבא,

דייזי

(אני כל כך שמחה)