~~^סיפורי טוקיו הוטל^~~

הודעת פתיחה לפני פרק 3:

סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לעלות את הפרק...הוא היה אצלי כבר די הרבה זמן פשוט לא היה לי זמן לעלות אותו...אז בלי חפירות נוספות...פרק 3:

"היא ערה?"

"לא! תהיה בשקט או שתעיר אותה!"

"את לא רוצה שהיא תתעורר?"

"אתם יכולים להפסיק,אני ערה" אמרתי ופקחתי עיניים.

"רוני!" שי צרחה וקפצה עליי בחיבוק.

ראיתי את טום מחייך אליי ואת ביל מסתכל על הרצפה.

"אמא שלך הייתה פה, אבל היא הייתה חייבת ללכת. אבא שלך שלח פרחים ואמר שהוא מצטער, אבל בזמן הקרוב הוא יבוא לבקר כדי לפצות אותך." שי אמרה ונתנה לי זר פרחים וכרטיס ברכה.

ההורים שלי לא גרושים, אם כך חשבתם. גרים ביחד ואוהבים אחד את השניה עד שמים.

טום גם חיבק ונישק אותי.

ביל רק עמד בצד, עיניים לרצפה.

טום שלח לו מבט עוין במיוחד.

"רגע, אז מה בעצם קרה לי?" שאלתי, שוברת את השקט הקר וקוצני.

"נפלת על הגב חזק ואז התעלפת..המוכרת התקשרה לבית חולים" שי אמרה.

"בואי, שי, אנחנו צריכים לצאת רגע" אמר טום ושניהם יצאו בשקט למסדרון.

'אני לא אגיד משהו ראשונה' ציוויתי על עצמי.

"אז..איך את מרגישה?" ביל שאל והסתכל עליי סוף סוף.

החלטתי לא לענות לשאלה הטיפשית הזאת.

"תקשיבי, רוני, אני..." ביל התחיל אבל קטעתי אותו, "מה? אתה מצטער שאתה בן-זונה? שאתה לוקח אותי לסרט ויום אחרי זה מתנשק עם איזו זונה אחת?" כמעט צעקתי מרוב כעס.

"אני לא בן-זונה! שירן לא זונה! זה שאת מבטאת את הרגשות שלך בקללות, זה לא אומר שככה זה באמת!" ביל צעק עליי.

"מה שתגיד" אמרתי והנדתי בראשי.

ביל עשה פרצוף, ויצא.

דמעות הציפו את עיניי. מצמצתי והם נעלמו.

כמו שמצמצתי וביל נעלם.

שי וטום נכנסו לחדר.

"הרופא אומר שאנחנו יכולים לקחת אותך הביתה" שי אמרה.

לקחתי את חפציי ויצאנו מהבית חולים.

טום תפס מונית ונסענו לאכסניה בשקט.

"שמענו את מה שקרה" טום אמרו כשהגענו ויצאנו מהמונית.

"יופי. עכשיו לא תחשבו שאני ממציאה, או שזה סתם. לא האמנתי שביל יכול להיות כזה מגעיל." אמרתי בקול חסר רגש.

"אוי רוני!" שי קראה.

"ביל יכול להיות מאוד מגעיל כשהוא רוצה" טום אמר.

"שמתי לב" אמרתי וקצת צחקתי, טיפונת.

שי ואני אמרנו ביי לטום ונכנסנו לחדרנו.

"את תהיי בסדר מאמי?" שי שאלה.

"ברורץ תודה על הכל" אמרתי לה וחייכתי חיוך מזויף.

שי חיבקה אותי והתחלתי לבכות. בכיתי על הכל; על ביל, שירן,אני,רוקסי; הגורה שהשארתי בבית, ושוב על ביל.

אחרי בארך חצי שעה הפסקתי לבכות.

"היי, תודה. אני באמת בסדר." אמרתי וחייכתי. הפעם חיוך אמיתי.

*נקודת מבטו של ביל*

"למה אתה הורג את המסכנה?!" צעק עליי טום.

"הורג אותה?! איך אני הורג אותה?!" צעקתי בחזרה. בתוך תוכי ידעתי שזה ריב טיפשי. שאין טעם..

"כן, שירן, החברה המזויפת שלך!" טום התעצבן עוד יותר.

"מז'תומרת מזויפת?" שאלתי בקול שקט.

ביל, אני לא מטומטם! אני גם לא עיוור! אני רואה שאתה אוהב את רוני! שירן היא סתם!" טום אמר והניד בראשו.

"אוקיי...אז...מה אני עושה עכשיו?" שאלתי.

"אתה נפרד משירן, קודם כל. אחר כך אתה הולך להתנצל בפני רוני. אני אתקשר לשי שתגיע" טום אמר והתחיל לחייג.

יצאתי והלכתי לחדר של שירן. דפקתי בדלת.

נפרדתי ממנה בלי רגש. היא בכתה. "זה אישי שלי" אמרתי כשהיא שאלה.

אחר כך הלכתי לחדר של שי ורוני.

דפקתי ורוני פתחה.

היא הכניסה אותי בלי מילים.

סיפרתי לה על הכל. היא בכתה והתנשקנו. הרגשתי איך כל גופה רועד.

"לעולם לא אעזוב אותך שוב" לחשבתי לה באוזן.