הפרוייקט שלי

הבוס שלי מסרסר אותי בשם הדיפלומטיה הישראלית.

אנו צריכים להיות מעודכנים תמידית על מה שקורה בכל מדינה ומדינה ובהקשר הזה הוא אמר לי: "תמצמצי בעניים, תשחקי בשיער, תעשי מה שאת רוצה, רק תוציאי מידע מאנשים!". לצערי הוא לא התכוון בדבריו לאלימות פיזית סטייל מרתפי השב"כ, אז נאלצתי להתמודד עם המשימה בסגנון:

 '-גיחוח חמוד- אתה בא לפה הרבה? -מיצמוץ- מה אתה אומר על ההצעה הפלשתינאית? -משחקת בשיער- איך אמרת שקואים לך? - נגיעה קטנה- תספר לי יותר על ההחלטה של המצרים? -גיחוח חמוד-' 

וזה עבד. במיוחד על הגברים....

(בדרך קיבלתי גם הצעה לארוחת צהריים, הזמנה לבקר בג'מייקה, המון כרטיסי ביקור וסמס שמאחל לי 'חלומות נעימים' באמצע הלילה)

נכון להיום אני בקשר לפחות פעם בשבוע עם 15 גברים

הקשר עם 12 מהם הוא בענייני עבודה בלבד

רק אחד מהם הכרתי עוד לפני שהגעתי לפה

אחד מהם בלגי, אחד גרמני, אחד בריטי, אחד צרפתי וכל השאר ישראלים

חוץ משניים, כולם מדברים עברית

עם אחד מהם אני מדברת ב- 3 שפות שונות

עם אחד מהם אני מדברת רק פעם בשבוע

2 מהם רוצים להכניס אותי למיטה

2 אחרים רצו בעבר

עם אחד שכבתי

אחד אחר נישקתי

אחד מהם יכול לעשות לי את הקריירה

אחד יכול להרוס לי אותה

אחד מהם, שנשוי פלוס 2, הוא אחד מהגברים הכי סקסים שראיתי (ואולי זאת רק החליפה)

אחד מהם רוצה אותי לקשר רציני

אחד מהם רצה בעבר

כולם ההווה שלי,

אחד העבר

אך אף אחד לא העתיד..

עוד פחות משבועיים בארץ. השיר הבא מוקדש לי:

שוב היא כאן/ מזי כהן ויוני רכטר

שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה

מבולבלת ויפה, היא לא השתנתה

יום בהיר אחד עזבה והנה חזרה

מרעידה בבהלה, ממיסה שלווה

כי איתה כמו תמיד

אין עבר ואין עתיד

רק הרגע החולף

לא חוזר יפה, כואב

והכל פתאום אחר מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר,

אחר.

שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה

שוב אני עומד מולה בלי לומר מילה

כל חיוך בהיר שלה, בול אותו הצחוק

הפרידה נראית פתאום כמו חלום רחוק

אני משחקת במגרש של הגדולים. משחקת מונופול ריל לייפ. אבל אני קטנה, פיצית. והמגרש נראה כל כך גדול, ענק ולפעמים אפילו עצום. אני מרגישה כמו שחקן הפועל בני סכנין שנקנה על ידי צ'לסי. כמו מישהו שעשה בנג'י פעם אחת ולקחו אותו להיות צנחן. זה שפעם אחת רקדתי הורה, לא אומר שאני רקדנית בלט. לא רוצה בלט. אף פעם לא חלמתי על בלט. אני בכלל לא רקדנית!

יושבת בפגישות עם אנשים חשובים ותוהה למה אין לפגישות האלה ספרי הוראות. למה אף אחד לא מלמד אותנו מגיל קטן, עוד בגן, מה אומרים בפגישות כאלה, איך אמורים להתנהג. אני מאלתרת, ממש כמו קורס משחק. משחקת את התפקיד הכי גדול של חיי (עד כה).

אני הילדה היחידה שהוזמנה למסיבה של ההורים וכולם מצפים ממנה להישאר עד מאוחר, גם אם היא עייפה. ואני, הילדה, לא מעניין אותי העולם של הגדולים (חוץ מלהתחפש למבוגרת כמובן..). כל מה שאני רוצה זה את אמא שלי שתגיד לי שהכל בסדר ושאני צריכה להחזיק לה את היד כדי שלא אאבד עם כל האנשים הגדולים האלה מסביבי.

נ"ב

שיר של יהודה אטלס (תקנו אותי אם אני טועה) שאמא שלי הייתה מקריאה לי ולאחי מספר שמאוד אהבנו כשהיינו ילדים.

"רחוק מהבית/ קיבלתי מכות/ מילד גדול/ והתחלתי לבכות.

בדרך הביתה/ הבכי נחלש,/ ראיתי את אמא/ - התחיל מחדש". 

היום גיליתי ש:

לא משנה כמה שעות אני אשן, כשיצלצל השעון בבוקר אני תמיד אלחץ על ה"סנוז"

אם הולכים זקוף ועם חיוך על הפנים אז האדם הממוצע ברחוב לא ישים לב שנעלי העקב שלך עושות לך שיברי הליכה עם כל צעד, שהלכו לך הסחוסים ברגליים ושהחוליות שלך בגב צועקות הצילו.

שיש לי 'חיבור מיוחד' עם נהגי אוטובוס ושומרים בכניסה לבניינים. לא ברור למה.

שאני אוכלת חינם: ביום שלישי אני אוכלת חינם על חשבון משלם המיסים הקנדי, ברביעי על חשבון משלם המיסים הבלגי ובחמישי  על חשבון הבריטי.

שהיום פורים רק כי איזה בלגית כתבה לי בסוף האימייל "happy purim"

שעם עדשות או בלי, אני עדיין לא רואה מרחוק!

עוד לא נקלטתי לגמרי בעבודה. ישבתי בכנס שלא הבנתי ממנו מילה, לא הצלחתי להבין את הדיאגרמות שהוצגו (כי לא הצלחתי לראות אותן מרחוק..ראו סעיף קודם) ומחר אני אמורה לדווח עליו לבוס שלי.

שהיום, באופן רשמי, זה היום הראשון של האביב. מי החליט?

שאני מדברת הרבה. סתם, לא גיליתי, אמרו לי...אני הייתי עסוקה בלדבר.

איך אומרים את הגדרת התפקיד שלי באנגלית. אמרתי לעצמי שאני חייבת לזכור אותה ואז שכחתי.

יותר נכון מצאתי את האדם היפה היחיד שעובד באירגון שבו אני עובדת (ידעתי שסטטיסטית זה לא הגיוני שכל ה 3000 איש שעובדים שם הם מכוערים). רק שהוא יושב במשרד לא נחוץ, בקומה מינוס אחת, בקצה מסדרון נידח ושגם אם אני ארצה לחזור לשם אני לא אדע איך...

ושנגמר לו עוד שבוע  

• איחרתי לעבודה בעשרים דקות.
• יצאתי מהבית עם פלאפון טעון במלואו, ועד שחזרתי הביתה הבטריה הייתה ריקה לגמרי.
• לבשתי שמלה ומגפיים עם עקב גבוה מידי (מה שהתגלה כטעות פטאלית)
• בצהריים נכחתי בפגישה דיפלומטית ואפילו די נהניתי ממנה.
• בפגישה נציג האירגון הבינ"ל אמר (בהקשר של ביקורו של פוליטיקאי ישראלי): "לא אמרו לי שהוא מגיע, זה ממש מעליב. אני צריך לשמוע על זה בטלויזיה? אני מבין שלא היה לו זמן לפגישה, אבל יכלנו לשתות קפה... או לפחות שהיה מרים טלפון..". נאום פולני ללא כל ספק שהגיע מגבר בן שישים פלוס, באנגלית עם מבטא ברזילאי! הייתי צריכה לנשוך את העט שלי כדי לא להתפקע בצחוק לא דיפלומטי בעליל.  
• הבוס שלי אמר לי שאני נראית "פשוט נהדר".
• ואז הוא שאל אותי: "למה שמת את הדבר הזה באף שלך?". הכוונה הייתה לעגיל...
• אמרו לי שאני מריחה טוב (תודה, בושם חדש)
• אכלתי צהריים במסעדה ורציתי תוך כדי האוכל לסיים כמה ענייני עבודה חשובים (מה שגרם לי להרגיש כמו ביזנס וומן חשובה בטירוף). בסוף אף אחד לא ענה לי ודיברתי עם חברה כל הארוחה.
• העיניינים של העבודה כן נפתרו אבל תוך כדי הליכה ועשיית עוד מאה דברים במקביל ולא ברוגע כמו שרציתי.
• אתמול לא התרגזתי (טיפ טיפה עצבים לא נחשב!)
• ואז גיליתי שהבוס שלי קמצן ושהתכונה הנפלאה הזאת שלו מוציאה את כל מדינת ישראל רע מאוד. פה הגיע הקטע של ה"טיפ טיפה" עצבים...
• אמרו לי שאני נראית אירופאית. מה לכל הרוחות זה אומר??
• אתמול פגשתי מרצה שלי לשעבר, בחור צעיר ויפה. מאוד מפורסם בארץ. הפעם האחרונה שהוא ראה אותי הייתה לפני שלוש שנים והוא זכר אותי!!
• הוא צחק עלי שהייתי ה"חננה" של הכיתה. אם הוא רק היה יודע שהמבט המרוכז שלי דימיין אותנו מחליפים תנוחות על השולחן....
• הוא סיפר לי ש: יש לו אישה ושתי בנות. שהוא נחת פה ביום שני, אישתו ביום שלישי והם העבירו יחד "שלושים ושש שעות של שיכרון חושים". חשבתי לעצמי שקיבלתי קצת יותר מידי אינפורמציה...
• הוא שאל אותי על הגברים המקומיים ואני עניתי ש"כמו כל לדבר כאן, גם הגברים הם טעם נרכש". לא יודעת מאיפה יצא לי משפט כזה, אבל זה נכון.
• הוא אמר לי שאני "אמביציוניסטית" ושהוא מקנא בי (בי!!). רציתי להגיד לו שמרוב אמביציות לא נשאר ממני כמעט כלום. אבל שתקתי.
• אתמול נזכרתי שעיתונאים, בעבודה, הם עדר של בהמות.
• ושאני שונאת עיתונאים.  
• חזרתי הביתה בעשר וחצי בלילה כשאני בקושי מרגישה את כפות הרגליים.
• חצי שעה אחר כך כבר הייתי במיטה.
• שעה אחר כך הפלאפון צילצל והעיר אותי. זה היה איזה בחור שאם הוא היה ליידי הייתי רוצחת אותו. לא עניתי אז הוא השאיר הודעה. היום בבוקר הסתבר שהוא גם היה שיכור בטירוף וממש מתחת לחלון של הדירה שלי כשהוא צילצל.

היום בבוקר לא הצלחתי להתעורר ועדיין לא הרגשתי את כפות הרגליים. הגעתי למסקנה שהעבודה השתלטה לי על החיים. אז כאות מחאה שמתי ג'ינס ואולסטאר ויצאתי לעבודה....