הפרוייקט שלי

בעודי יושבת ברכבת בתחתית והערבייה שלידי מפליצה עלי, החיים מריחים מסריחים מתמיד.

אני יושבת על גדר, רגל פה, רגל שם. ומעבר לכאבים במפשעה שישיבה על גדר גורמת, ישיבה כזו דורשת החלטה: להמשיך לסבול או להעביר את הרגלים לצד כלשהו.

רגל אחת שלי נמצאת כאן ומגשימה לה חלום שהמון אנשים היו מריירים מאושר רק על האפשרות להגשימו ובייחוד לקצור את הפירות הרבים שהוא טומן בחובו. ובעודה שם, הרגל השנייה מגשימה חלום אחר שהמון אנשים היו מרטיבים מסיפוק רק מלחשוב עליו.

אין לי האפשרות לגדוע רגל אחת ולהשאירה עם אנוכי במזרח בעוד השנייה הייתה נשלחת לליבי בסוף מערב.

אין לי ולו רק האפשרות הקטנה ששני החלומות האלו יכלו להתממש יחדיו...לא ייתכן מצב של דו קיום.

אני נאלצת לוותר על צד אחד של הגדר ולהנחית את שתי רגלי על הקרקע, בצד השני.

אני מתפשרת על צד אחד למען השלום הפנימי שלי. מוכנה לוויתורים קשים בכדי להביא לסיום הקונפליקט.

אך בעוד צד ימין מתבצר לו על גגות ומסרב בתוקף לוותר על השטחים הכבושים, צד שמאל מבקש פשרה למען עתיד ילדינו.

יהיה פה טרנספר. ובמשבר כמו במשבר ברור שאין פתרון שהוא אידאלי לכל הצדדים. אך במשבר כמו במשבר צריך לקחת החלטה מיידית, גם אם היא כואבת. כי כמו תמיד, כשעל הפרק עומדים חייהם של אנשים, המצרך הכי נדיר הוא זמן. וכל מה שאני צריכה הוא זמן.

הבוס שלי מסרסר אותי בשם הדיפלומטיה הישראלית.

אנו צריכים להיות מעודכנים תמידית על מה שקורה בכל מדינה ומדינה ובהקשר הזה הוא אמר לי: "תמצמצי בעניים, תשחקי בשיער, תעשי מה שאת רוצה, רק תוציאי מידע מאנשים!". לצערי הוא לא התכוון בדבריו לאלימות פיזית סטייל מרתפי השב"כ, אז נאלצתי להתמודד עם המשימה בסגנון:

 '-גיחוח חמוד- אתה בא לפה הרבה? -מיצמוץ- מה אתה אומר על ההצעה הפלשתינאית? -משחקת בשיער- איך אמרת שקואים לך? - נגיעה קטנה- תספר לי יותר על ההחלטה של המצרים? -גיחוח חמוד-' 

וזה עבד. במיוחד על הגברים....

(בדרך קיבלתי גם הצעה לארוחת צהריים, הזמנה לבקר בג'מייקה, המון כרטיסי ביקור וסמס שמאחל לי 'חלומות נעימים' באמצע הלילה)

עשיתי רגליים, עכשיו אני מוכנה. אם הפיליפיניות האוקראיניות יכולות, אז למה לא אני?

אז הנה, לבקשתי, אני מוכרת את עצמי. וכיאה למשהו שעומד למכירה הרשו לי לפרט מעט על הפריט המוצע למכירה:

דגם משולב ערבי-אירופאי

אומנם לא מודל אלפיים, אך במצב מצויין.

שמורה כחדשה.

לא יד ראשונה, אבל מרופא.

נקייה.

3 דלתות.

צבע שחום דהוי.

דגם מפואר, עם כל התוספות.

טסט אחרון לפני כמה שנים אך אני מוכנה לעבור שוב.

ללא תאונות או מכות.

מצב מכני מצוין.

אוטומטית.

כריות אויר סבבה.

נעילה מרכזית (פעם בחודש, אך גם זה נתון לדיון)

אמובילייזר.

ספר טיפולים ממוסך מורשה.

מערכת זעקה.

מערכת סאונד חדשה ואיכותית.

2-3 שריטות, שכמעט ולא רואים.

במצב נדיר.

ריפוד עור.

מפנקת לנהיגה.

חסכונית מאוד.

צמיגים חדשים!

לרציניים בלבד.

נא לא להתקשר בשבת.

נכון להיום אני בקשר לפחות פעם בשבוע עם 15 גברים

הקשר עם 12 מהם הוא בענייני עבודה בלבד

רק אחד מהם הכרתי עוד לפני שהגעתי לפה

אחד מהם בלגי, אחד גרמני, אחד בריטי, אחד צרפתי וכל השאר ישראלים

חוץ משניים, כולם מדברים עברית

עם אחד מהם אני מדברת ב- 3 שפות שונות

עם אחד מהם אני מדברת רק פעם בשבוע

2 מהם רוצים להכניס אותי למיטה

2 אחרים רצו בעבר

עם אחד שכבתי

אחד אחר נישקתי

אחד מהם יכול לעשות לי את הקריירה

אחד יכול להרוס לי אותה

אחד מהם, שנשוי פלוס 2, הוא אחד מהגברים הכי סקסים שראיתי (ואולי זאת רק החליפה)

אחד מהם רוצה אותי לקשר רציני

אחד מהם רצה בעבר

כולם ההווה שלי,

אחד העבר

אך אף אחד לא העתיד..

השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ. העיניים אמנם היו עצומות אך המוח לא הפסיק לעבוד לרגע. מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

מתקלחת, מצחצחת, מתאפרת, מתלבשת, שיער, נעליים ואפשר לצאת. לא לשכוח פלאפון ובקבוק מים. יוצאת מהדירה בריצה למעלית. נעמדת מולה ומסתובבת לחזור לדירה לקחת את הפלאפון ששכחתי בדירה. רצה לרכבת התחתית. שימות מי שהמציא את העקבים. מגיעה לתחנה מתנשפת כמו סוס. הסיגריות הורגות אותי. הרכבת מגיעה, נדחפת לתוכה. מחליפה רכבות ושוב נדחפת פנימה. יוצאת בתחנה שנמצאת שמונים קילומטר מהבניין של האירגון. שימות מי שתכנן את הרכבת התחתית. רצה לבניין האירגון. שוב מגיעה מתנשפת כמו סוס. אלוהים, אני צריכה סיגריה. נכנסת לחדר ישיבות. בודקת מה השתנה באג'נדה של היום. הכל. שיט. מביאה דפי מידע על הדיון. מביאה קפה. שותה אותו. אוכלת כל מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. מביאה עוד קפה. שותה. מתקשרת לבקש מהמזכירה במשרד כמה דברים. היא לא מבינה. מסבירה שוב. ושוב. ושוב. היא הבינה. היא עושה הכל הפוך. מתקשרת להסביר שוב. עושה פיפי מהיר וחוזרת לחדר ישיבות. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. מתחילה הישיבה. רושמת. מקבלת סמס מהבריטי. רושמת. מעדכנת את הבוס שלא מקשיב. רושמת. עוד סמס מהבריטי. הבוס יוצא לקפה עם האמריקאי. תצלצלי אם יש משהו חשוב. ברור. הולכת להביא קפה וחוזרת בריצה לישיבה. מגנים את ישראל. רושמת. שותה את הקפה. מגנים את ישראל שוב. רושמת. אוף. צריך לדווח לארץ על כל זה. שימותו הערבים. נגמרה הישיבה. הולכת לאכול. חוזרת לבניין. פיפי וחזרה לישיבות של אחר הצהריים. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. הבוס הולך לדבר עם האמריקאי. את נשארת, כן? כן. הישיבה מתחילה. רושמת. רושמת. רושמת. מביאה קפה. רושמת. שותה. נגמרה הישיבה. רצה לאוטובוס. מגיעה למשרד. כותבת דיווחים על היום. אוכלת מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. ממשיכה לדווח. מסיימת. מדדה לרכבת התחתית. שימות בריבוע מי שהמציא את העקבים. מחכה לרכבת. ומחכה. ומחכה. נדחסת לתוכה. יורדת בתחנה שלי. צולעת הביתה. מחפשת את מפחתות הכניסה. לא מוצאת. מושכת את הדלת בכוח. היא נפתחת. עולה לדירה. מחפשת את המפתחות. מרוקנת את התיק על הרצפה כדי למצוא את המפתחות. מוציאה את המפתחות ואוספת את תוכן התיק חזרה. נכנסת לדירה. חולצת, מתפשטת, שותה, אוכלת, מדברת, מסדרת, מצחצחת, פיפי ולישון.

בלילה לא נרדמת. העיניים אמנם עצומות אך המוח לא מפסיק לעבוד לרגע. השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ.  מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

(בהשראתו הלחוצה של מיסטר)

עוד פחות משבועיים בארץ. השיר הבא מוקדש לי:

שוב היא כאן/ מזי כהן ויוני רכטר

שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה

מבולבלת ויפה, היא לא השתנתה

יום בהיר אחד עזבה והנה חזרה

מרעידה בבהלה, ממיסה שלווה

כי איתה כמו תמיד

אין עבר ואין עתיד

רק הרגע החולף

לא חוזר יפה, כואב

והכל פתאום אחר מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר,

אחר.

שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה

שוב אני עומד מולה בלי לומר מילה

כל חיוך בהיר שלה, בול אותו הצחוק

הפרידה נראית פתאום כמו חלום רחוק