הפרוייקט שלי

בעודי יושבת ברכבת בתחתית והערבייה שלידי מפליצה עלי, החיים מריחים מסריחים מתמיד.

אני יושבת על גדר, רגל פה, רגל שם. ומעבר לכאבים במפשעה שישיבה על גדר גורמת, ישיבה כזו דורשת החלטה: להמשיך לסבול או להעביר את הרגלים לצד כלשהו.

רגל אחת שלי נמצאת כאן ומגשימה לה חלום שהמון אנשים היו מריירים מאושר רק על האפשרות להגשימו ובייחוד לקצור את הפירות הרבים שהוא טומן בחובו. ובעודה שם, הרגל השנייה מגשימה חלום אחר שהמון אנשים היו מרטיבים מסיפוק רק מלחשוב עליו.

אין לי האפשרות לגדוע רגל אחת ולהשאירה עם אנוכי במזרח בעוד השנייה הייתה נשלחת לליבי בסוף מערב.

אין לי ולו רק האפשרות הקטנה ששני החלומות האלו יכלו להתממש יחדיו...לא ייתכן מצב של דו קיום.

אני נאלצת לוותר על צד אחד של הגדר ולהנחית את שתי רגלי על הקרקע, בצד השני.

אני מתפשרת על צד אחד למען השלום הפנימי שלי. מוכנה לוויתורים קשים בכדי להביא לסיום הקונפליקט.

אך בעוד צד ימין מתבצר לו על גגות ומסרב בתוקף לוותר על השטחים הכבושים, צד שמאל מבקש פשרה למען עתיד ילדינו.

יהיה פה טרנספר. ובמשבר כמו במשבר ברור שאין פתרון שהוא אידאלי לכל הצדדים. אך במשבר כמו במשבר צריך לקחת החלטה מיידית, גם אם היא כואבת. כי כמו תמיד, כשעל הפרק עומדים חייהם של אנשים, המצרך הכי נדיר הוא זמן. וכל מה שאני צריכה הוא זמן.

הבוס שלי מסרסר אותי בשם הדיפלומטיה הישראלית.

אנו צריכים להיות מעודכנים תמידית על מה שקורה בכל מדינה ומדינה ובהקשר הזה הוא אמר לי: "תמצמצי בעניים, תשחקי בשיער, תעשי מה שאת רוצה, רק תוציאי מידע מאנשים!". לצערי הוא לא התכוון בדבריו לאלימות פיזית סטייל מרתפי השב"כ, אז נאלצתי להתמודד עם המשימה בסגנון:

 '-גיחוח חמוד- אתה בא לפה הרבה? -מיצמוץ- מה אתה אומר על ההצעה הפלשתינאית? -משחקת בשיער- איך אמרת שקואים לך? - נגיעה קטנה- תספר לי יותר על ההחלטה של המצרים? -גיחוח חמוד-' 

וזה עבד. במיוחד על הגברים....

(בדרך קיבלתי גם הצעה לארוחת צהריים, הזמנה לבקר בג'מייקה, המון כרטיסי ביקור וסמס שמאחל לי 'חלומות נעימים' באמצע הלילה)

נכון להיום אני בקשר לפחות פעם בשבוע עם 15 גברים

הקשר עם 12 מהם הוא בענייני עבודה בלבד

רק אחד מהם הכרתי עוד לפני שהגעתי לפה

אחד מהם בלגי, אחד גרמני, אחד בריטי, אחד צרפתי וכל השאר ישראלים

חוץ משניים, כולם מדברים עברית

עם אחד מהם אני מדברת ב- 3 שפות שונות

עם אחד מהם אני מדברת רק פעם בשבוע

2 מהם רוצים להכניס אותי למיטה

2 אחרים רצו בעבר

עם אחד שכבתי

אחד אחר נישקתי

אחד מהם יכול לעשות לי את הקריירה

אחד יכול להרוס לי אותה

אחד מהם, שנשוי פלוס 2, הוא אחד מהגברים הכי סקסים שראיתי (ואולי זאת רק החליפה)

אחד מהם רוצה אותי לקשר רציני

אחד מהם רצה בעבר

כולם ההווה שלי,

אחד העבר

אך אף אחד לא העתיד..

השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ. העיניים אמנם היו עצומות אך המוח לא הפסיק לעבוד לרגע. מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

מתקלחת, מצחצחת, מתאפרת, מתלבשת, שיער, נעליים ואפשר לצאת. לא לשכוח פלאפון ובקבוק מים. יוצאת מהדירה בריצה למעלית. נעמדת מולה ומסתובבת לחזור לדירה לקחת את הפלאפון ששכחתי בדירה. רצה לרכבת התחתית. שימות מי שהמציא את העקבים. מגיעה לתחנה מתנשפת כמו סוס. הסיגריות הורגות אותי. הרכבת מגיעה, נדחפת לתוכה. מחליפה רכבות ושוב נדחפת פנימה. יוצאת בתחנה שנמצאת שמונים קילומטר מהבניין של האירגון. שימות מי שתכנן את הרכבת התחתית. רצה לבניין האירגון. שוב מגיעה מתנשפת כמו סוס. אלוהים, אני צריכה סיגריה. נכנסת לחדר ישיבות. בודקת מה השתנה באג'נדה של היום. הכל. שיט. מביאה דפי מידע על הדיון. מביאה קפה. שותה אותו. אוכלת כל מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. מביאה עוד קפה. שותה. מתקשרת לבקש מהמזכירה במשרד כמה דברים. היא לא מבינה. מסבירה שוב. ושוב. ושוב. היא הבינה. היא עושה הכל הפוך. מתקשרת להסביר שוב. עושה פיפי מהיר וחוזרת לחדר ישיבות. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. מתחילה הישיבה. רושמת. מקבלת סמס מהבריטי. רושמת. מעדכנת את הבוס שלא מקשיב. רושמת. עוד סמס מהבריטי. הבוס יוצא לקפה עם האמריקאי. תצלצלי אם יש משהו חשוב. ברור. הולכת להביא קפה וחוזרת בריצה לישיבה. מגנים את ישראל. רושמת. שותה את הקפה. מגנים את ישראל שוב. רושמת. אוף. צריך לדווח לארץ על כל זה. שימותו הערבים. נגמרה הישיבה. הולכת לאכול. חוזרת לבניין. פיפי וחזרה לישיבות של אחר הצהריים. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. הבוס הולך לדבר עם האמריקאי. את נשארת, כן? כן. הישיבה מתחילה. רושמת. רושמת. רושמת. מביאה קפה. רושמת. שותה. נגמרה הישיבה. רצה לאוטובוס. מגיעה למשרד. כותבת דיווחים על היום. אוכלת מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. ממשיכה לדווח. מסיימת. מדדה לרכבת התחתית. שימות בריבוע מי שהמציא את העקבים. מחכה לרכבת. ומחכה. ומחכה. נדחסת לתוכה. יורדת בתחנה שלי. צולעת הביתה. מחפשת את מפחתות הכניסה. לא מוצאת. מושכת את הדלת בכוח. היא נפתחת. עולה לדירה. מחפשת את המפתחות. מרוקנת את התיק על הרצפה כדי למצוא את המפתחות. מוציאה את המפתחות ואוספת את תוכן התיק חזרה. נכנסת לדירה. חולצת, מתפשטת, שותה, אוכלת, מדברת, מסדרת, מצחצחת, פיפי ולישון.

בלילה לא נרדמת. העיניים אמנם עצומות אך המוח לא מפסיק לעבוד לרגע. השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ.  מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

(בהשראתו הלחוצה של מיסטר)

שלום לך איש יקר,

אל תגיד מילה פשוט תקשיב. אני רוצה לספר לך על עצמי, על זאת שאתה חושב שאתה מכיר. אני כותבת מתוך אדי האלכוהול שזורמים בעורקי ובאויר מסביבי. אני כותבת מתוך כאב גדול ואהבה, המון אהבה. אני רוצה לצרוח לך שאני לא מושלמת. שהדמות שאתה רואה מולך כל פעם מחדש היא לא הדמות שמשתקפת במראה כל בוקר. מה שאתה רואה זה מייק-אפ ובגדים יקרים. זה לא באמת אני. אתה לא מכיר אותי בוכה ושבירה. אתה לא היית שם בשבילי בסיוטים הכי גדולים של החיים שלי, אלא רק שמעת עליהם מאוחר יותר. לא היית שם לחבק כשנשברתי בלילה לחתיכות קטנות, כשלא רציתי לקום בבוקר. אתה לא מכיר אותי כועסת, אבל באמת כועסת. אתה לא יודע איך אני יכולה לפגוע וכמה אני יכולה להיות רעה. אתה לא מכיר אותי אוהבת או מאוהבת עם כל הלב והנשמה. לא התעוררת איתי בבוקר או הלכת איתי לישון מחובקת בזרועותיך. לא ניחמת אותי כשהיה לי עצוב ולא שמחת איתי ברגעים הכי מאשרים בחיי.

אתה אומר שאתה רוצה מישהי שתלחם עליך אך אף פעם לא נלחמת עלי. רצית להלחם, אבל לא באמת עשית זאת. אפילו לא מערכה קצרה. כלום. הייתי נלחמת עליך אם רק היית מבקש. אבל זה לא קרה.

אני עוזבת אותך איש יקר שלי, אני הולכת. אני לא יכולה לחיות עם הפנטזיה הזאת עוד. אני מציאותית מידי בשביל זה. אני מוותרת עליך, ועכשיו יכנס הריק הזה למלא את החלל שנוצר. אני לא אקום איתך יותר בבוקר, ולא אשכב איתך לישון. אתן לך עוד נשיקה אחרונה לפני השניה ודי. נגמר.

היה יכול להיות לנו נהדר ביחד, איש יקר.  

באמת, היה יכול להיות..

היה יכול

היה

בת עשרים משהו, מטר ושישים וקצת

עניים חומות ושיער שחור כמעט

מחפשת ת'אחד ומחכה להתאהב

דרוש חתן. שמלה כבר יש.

לא הייתי מאוהבת כבר כמעט חמש שנים. האהבה האחרונה נגמרה קצת רע, קצת טוב, אבל השאירה זכרונות מתוקים של אינטימיות מדהימה. נוסטלגיה.

קראו לו אבי. אהבת חיי. האחד והיחיד. ה"אקס המיתולוגי". או כל שם אחר שהמציאה החברה לאדם המיוחד הזה שהשפיע על חיינו בשלב זה או אחר. הוא התחיל איתי באוטובוס. מצחיק לחשוב שמזה יצאה מערכת יחסים של שלוש שנים. הוא היה חבר ולא רק בן זוג. הוא עבר איתי חויות נהדרות אך גם את הרעות ביותר. הוא תמך, הקשיב, הגן, דאג, אבל בעיקר אהב. אהב כמו שלא יאהבו אותי בחיים, פשוט כי כל אהבה היא אחרת.

אבי ידע לחבק חיבוק ענק, חם ומגן. חיבוק שגורם לשכוח מכל צרות היום ופשוט להיעלם בתוכו. הוא ידע לגרום לי להתגלגל מצחוק משטויות עד שכאבה לי הבטן וירדו לי דמעות. הוא ידע לנשק בעדינות או בפרעות, בדיוק בקצב המתאים לזמן המתאים. הוא היה החצי השני שלי בלי שום אי נעימויות. הוא היה רגיש כשצריך, וגם קצת כשלא. הוא הצליח להפתיע אותי, ויותר מפעם אחת, מה שבימינו הופך קצת קשה. והוא גם הצליח לרגש, להפחיד, ולהדאיג  אותי כמו שרבים לא הצליחו, גם אם ניסו.

אבל אבי גם ידע לקנא לי, ולא קינאה 'בריאה', וגם ולגרום לי לבכות, להתחנן או לצרוח מתסכול.

ובסוף, בסוף, בסוף של הסוף שלנו, התברר גם שאבי תמיד, אבל תמיד, צדק.

נ"ב

פעם חשבנו שנתחתן. היום אני יודעת שהיינו תמימים. השיר הזה מוקדש לו:

I did my best, it wasn't much

I couldn't feel, so I tried to touch

I've told the truth, I didn't come to fool you

And even though

It all went wrong

I'll stand before the Lord of Song

With nothing on my tongue but Hallelujah

בגרסה המועדפת עלי: Jeff Buckley – Hallelujah  (שהרגע קראתי באינטרנט שהוא רואה את השיר כמחווה ל"הללויה של האורגזמות"...כמה אירוני...)