הפרוייקט שלי

נכון להיום אני בקשר לפחות פעם בשבוע עם 15 גברים

הקשר עם 12 מהם הוא בענייני עבודה בלבד

רק אחד מהם הכרתי עוד לפני שהגעתי לפה

אחד מהם בלגי, אחד גרמני, אחד בריטי, אחד צרפתי וכל השאר ישראלים

חוץ משניים, כולם מדברים עברית

עם אחד מהם אני מדברת ב- 3 שפות שונות

עם אחד מהם אני מדברת רק פעם בשבוע

2 מהם רוצים להכניס אותי למיטה

2 אחרים רצו בעבר

עם אחד שכבתי

אחד אחר נישקתי

אחד מהם יכול לעשות לי את הקריירה

אחד יכול להרוס לי אותה

אחד מהם, שנשוי פלוס 2, הוא אחד מהגברים הכי סקסים שראיתי (ואולי זאת רק החליפה)

אחד מהם רוצה אותי לקשר רציני

אחד מהם רצה בעבר

כולם ההווה שלי,

אחד העבר

אך אף אחד לא העתיד..

השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ. העיניים אמנם היו עצומות אך המוח לא הפסיק לעבוד לרגע. מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

מתקלחת, מצחצחת, מתאפרת, מתלבשת, שיער, נעליים ואפשר לצאת. לא לשכוח פלאפון ובקבוק מים. יוצאת מהדירה בריצה למעלית. נעמדת מולה ומסתובבת לחזור לדירה לקחת את הפלאפון ששכחתי בדירה. רצה לרכבת התחתית. שימות מי שהמציא את העקבים. מגיעה לתחנה מתנשפת כמו סוס. הסיגריות הורגות אותי. הרכבת מגיעה, נדחפת לתוכה. מחליפה רכבות ושוב נדחפת פנימה. יוצאת בתחנה שנמצאת שמונים קילומטר מהבניין של האירגון. שימות מי שתכנן את הרכבת התחתית. רצה לבניין האירגון. שוב מגיעה מתנשפת כמו סוס. אלוהים, אני צריכה סיגריה. נכנסת לחדר ישיבות. בודקת מה השתנה באג'נדה של היום. הכל. שיט. מביאה דפי מידע על הדיון. מביאה קפה. שותה אותו. אוכלת כל מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. מביאה עוד קפה. שותה. מתקשרת לבקש מהמזכירה במשרד כמה דברים. היא לא מבינה. מסבירה שוב. ושוב. ושוב. היא הבינה. היא עושה הכל הפוך. מתקשרת להסביר שוב. עושה פיפי מהיר וחוזרת לחדר ישיבות. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. מתחילה הישיבה. רושמת. מקבלת סמס מהבריטי. רושמת. מעדכנת את הבוס שלא מקשיב. רושמת. עוד סמס מהבריטי. הבוס יוצא לקפה עם האמריקאי. תצלצלי אם יש משהו חשוב. ברור. הולכת להביא קפה וחוזרת בריצה לישיבה. מגנים את ישראל. רושמת. שותה את הקפה. מגנים את ישראל שוב. רושמת. אוף. צריך לדווח לארץ על כל זה. שימותו הערבים. נגמרה הישיבה. הולכת לאכול. חוזרת לבניין. פיפי וחזרה לישיבות של אחר הצהריים. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. הבוס הולך לדבר עם האמריקאי. את נשארת, כן? כן. הישיבה מתחילה. רושמת. רושמת. רושמת. מביאה קפה. רושמת. שותה. נגמרה הישיבה. רצה לאוטובוס. מגיעה למשרד. כותבת דיווחים על היום. אוכלת מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. ממשיכה לדווח. מסיימת. מדדה לרכבת התחתית. שימות בריבוע מי שהמציא את העקבים. מחכה לרכבת. ומחכה. ומחכה. נדחסת לתוכה. יורדת בתחנה שלי. צולעת הביתה. מחפשת את מפחתות הכניסה. לא מוצאת. מושכת את הדלת בכוח. היא נפתחת. עולה לדירה. מחפשת את המפתחות. מרוקנת את התיק על הרצפה כדי למצוא את המפתחות. מוציאה את המפתחות ואוספת את תוכן התיק חזרה. נכנסת לדירה. חולצת, מתפשטת, שותה, אוכלת, מדברת, מסדרת, מצחצחת, פיפי ולישון.

בלילה לא נרדמת. העיניים אמנם עצומות אך המוח לא מפסיק לעבוד לרגע. השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ.  מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

(בהשראתו הלחוצה של מיסטר)

עוד פחות משבועיים בארץ. השיר הבא מוקדש לי:

שוב היא כאן/ מזי כהן ויוני רכטר

שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה

מבולבלת ויפה, היא לא השתנתה

יום בהיר אחד עזבה והנה חזרה

מרעידה בבהלה, ממיסה שלווה

כי איתה כמו תמיד

אין עבר ואין עתיד

רק הרגע החולף

לא חוזר יפה, כואב

והכל פתאום אחר מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר,

אחר.

שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה

שוב אני עומד מולה בלי לומר מילה

כל חיוך בהיר שלה, בול אותו הצחוק

הפרידה נראית פתאום כמו חלום רחוק

היי אתה, זה שיושב שם בפינה ומסתכל. אתה לא מתבייש? כבר שנים שאתה בוהה בי ככה. מסתכל, בוחן מתעניין. מפשיט אותי עם המבטים שלך ואז חוזר הביתה לעשות ביד. כבר שנים שאתה חולם-מפנטז עלי, עלינו. שנים שאתה רוצה. אבל אתה פחדן. בחיים לא תעיז לעשות משהו בנידון. אתה פטאתי. אני מרחמת עליך. מחרמת ושונאת אותך. שונאת את כל אלה שהם כמותך. עומדים בפינה ומרחמים על עצמם ועל חוסר היכולת שלהם להתחיל עם בנות. לא הייתי אומרת לך לא, אבל את זה אני בחיים לא אגיד לך. אני רוצה שתתפתל, שתסבול. אני רוצה שתריץ לך תסריטים בראש על מה תאמר אתה ומה אני אשיב. אני רוצה שתדמיין לפרטי פרטים מה תעשה לי ומה אני לך, ותדע עמוק בפנים שזה כנראה אף פעם לא יקרה. תשב לך בפינה שלך ותכעס על זה שאין לך אומץ. אני רוצה שתלקה את עצמך, שתתייסר. תבכה. תשתגע. אבל אף פעם אל תוותר.  

בכמה ימים האחרונים הייתי בקריזה. עצבים שנובעים ממרמור מטורף, ברמה של להכריז על מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, צריך ללבוש משהו. אז יצאתי לקניות! שבויי המלחמה החדשים שלי הם 2 וחצי אנסמבלים (שמלה+עליונית+נעליים, מכנס+חולצה+ז'קט+נעליים, חצאית ומכנס נוסף), כבר אמרתי שהייתי ממש ממש עצבנית?  

נ"ב

אני חושבת שהשיר הזה פשוט מתבקש (בהקשר של הכתוב בחלק הראשון): גיבור גדול/ סי היימן.

אבל מעבר לכל זה, שיר אחד שיש לי אליו סנטימנטים מיוחדים, גם בגלל המילים:

And I have never in my life

Felt more alone than I do now

 Although I claim dominions over all I see

It means nothing to me

There are no victories

In all our histories, without love

(Sting/ Mad about you)

אני משחקת במגרש של הגדולים. משחקת מונופול ריל לייפ. אבל אני קטנה, פיצית. והמגרש נראה כל כך גדול, ענק ולפעמים אפילו עצום. אני מרגישה כמו שחקן הפועל בני סכנין שנקנה על ידי צ'לסי. כמו מישהו שעשה בנג'י פעם אחת ולקחו אותו להיות צנחן. זה שפעם אחת רקדתי הורה, לא אומר שאני רקדנית בלט. לא רוצה בלט. אף פעם לא חלמתי על בלט. אני בכלל לא רקדנית!

יושבת בפגישות עם אנשים חשובים ותוהה למה אין לפגישות האלה ספרי הוראות. למה אף אחד לא מלמד אותנו מגיל קטן, עוד בגן, מה אומרים בפגישות כאלה, איך אמורים להתנהג. אני מאלתרת, ממש כמו קורס משחק. משחקת את התפקיד הכי גדול של חיי (עד כה).

אני הילדה היחידה שהוזמנה למסיבה של ההורים וכולם מצפים ממנה להישאר עד מאוחר, גם אם היא עייפה. ואני, הילדה, לא מעניין אותי העולם של הגדולים (חוץ מלהתחפש למבוגרת כמובן..). כל מה שאני רוצה זה את אמא שלי שתגיד לי שהכל בסדר ושאני צריכה להחזיק לה את היד כדי שלא אאבד עם כל האנשים הגדולים האלה מסביבי.

נ"ב

שיר של יהודה אטלס (תקנו אותי אם אני טועה) שאמא שלי הייתה מקריאה לי ולאחי מספר שמאוד אהבנו כשהיינו ילדים.

"רחוק מהבית/ קיבלתי מכות/ מילד גדול/ והתחלתי לבכות.

בדרך הביתה/ הבכי נחלש,/ ראיתי את אמא/ - התחיל מחדש". 

היום גיליתי ש:

לא משנה כמה שעות אני אשן, כשיצלצל השעון בבוקר אני תמיד אלחץ על ה"סנוז"

אם הולכים זקוף ועם חיוך על הפנים אז האדם הממוצע ברחוב לא ישים לב שנעלי העקב שלך עושות לך שיברי הליכה עם כל צעד, שהלכו לך הסחוסים ברגליים ושהחוליות שלך בגב צועקות הצילו.

שיש לי 'חיבור מיוחד' עם נהגי אוטובוס ושומרים בכניסה לבניינים. לא ברור למה.

שאני אוכלת חינם: ביום שלישי אני אוכלת חינם על חשבון משלם המיסים הקנדי, ברביעי על חשבון משלם המיסים הבלגי ובחמישי  על חשבון הבריטי.

שהיום פורים רק כי איזה בלגית כתבה לי בסוף האימייל "happy purim"

שעם עדשות או בלי, אני עדיין לא רואה מרחוק!

עוד לא נקלטתי לגמרי בעבודה. ישבתי בכנס שלא הבנתי ממנו מילה, לא הצלחתי להבין את הדיאגרמות שהוצגו (כי לא הצלחתי לראות אותן מרחוק..ראו סעיף קודם) ומחר אני אמורה לדווח עליו לבוס שלי.

שהיום, באופן רשמי, זה היום הראשון של האביב. מי החליט?

שאני מדברת הרבה. סתם, לא גיליתי, אמרו לי...אני הייתי עסוקה בלדבר.

איך אומרים את הגדרת התפקיד שלי באנגלית. אמרתי לעצמי שאני חייבת לזכור אותה ואז שכחתי.

יותר נכון מצאתי את האדם היפה היחיד שעובד באירגון שבו אני עובדת (ידעתי שסטטיסטית זה לא הגיוני שכל ה 3000 איש שעובדים שם הם מכוערים). רק שהוא יושב במשרד לא נחוץ, בקומה מינוס אחת, בקצה מסדרון נידח ושגם אם אני ארצה לחזור לשם אני לא אדע איך...

ושנגמר לו עוד שבוע