הפרוייקט שלי

בעודי יושבת ברכבת בתחתית והערבייה שלידי מפליצה עלי, החיים מריחים מסריחים מתמיד.

אני יושבת על גדר, רגל פה, רגל שם. ומעבר לכאבים במפשעה שישיבה על גדר גורמת, ישיבה כזו דורשת החלטה: להמשיך לסבול או להעביר את הרגלים לצד כלשהו.

רגל אחת שלי נמצאת כאן ומגשימה לה חלום שהמון אנשים היו מריירים מאושר רק על האפשרות להגשימו ובייחוד לקצור את הפירות הרבים שהוא טומן בחובו. ובעודה שם, הרגל השנייה מגשימה חלום אחר שהמון אנשים היו מרטיבים מסיפוק רק מלחשוב עליו.

אין לי האפשרות לגדוע רגל אחת ולהשאירה עם אנוכי במזרח בעוד השנייה הייתה נשלחת לליבי בסוף מערב.

אין לי ולו רק האפשרות הקטנה ששני החלומות האלו יכלו להתממש יחדיו...לא ייתכן מצב של דו קיום.

אני נאלצת לוותר על צד אחד של הגדר ולהנחית את שתי רגלי על הקרקע, בצד השני.

אני מתפשרת על צד אחד למען השלום הפנימי שלי. מוכנה לוויתורים קשים בכדי להביא לסיום הקונפליקט.

אך בעוד צד ימין מתבצר לו על גגות ומסרב בתוקף לוותר על השטחים הכבושים, צד שמאל מבקש פשרה למען עתיד ילדינו.

יהיה פה טרנספר. ובמשבר כמו במשבר ברור שאין פתרון שהוא אידאלי לכל הצדדים. אך במשבר כמו במשבר צריך לקחת החלטה מיידית, גם אם היא כואבת. כי כמו תמיד, כשעל הפרק עומדים חייהם של אנשים, המצרך הכי נדיר הוא זמן. וכל מה שאני צריכה הוא זמן.