הפרוייקט שלי

השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ. העיניים אמנם היו עצומות אך המוח לא הפסיק לעבוד לרגע. מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

מתקלחת, מצחצחת, מתאפרת, מתלבשת, שיער, נעליים ואפשר לצאת. לא לשכוח פלאפון ובקבוק מים. יוצאת מהדירה בריצה למעלית. נעמדת מולה ומסתובבת לחזור לדירה לקחת את הפלאפון ששכחתי בדירה. רצה לרכבת התחתית. שימות מי שהמציא את העקבים. מגיעה לתחנה מתנשפת כמו סוס. הסיגריות הורגות אותי. הרכבת מגיעה, נדחפת לתוכה. מחליפה רכבות ושוב נדחפת פנימה. יוצאת בתחנה שנמצאת שמונים קילומטר מהבניין של האירגון. שימות מי שתכנן את הרכבת התחתית. רצה לבניין האירגון. שוב מגיעה מתנשפת כמו סוס. אלוהים, אני צריכה סיגריה. נכנסת לחדר ישיבות. בודקת מה השתנה באג'נדה של היום. הכל. שיט. מביאה דפי מידע על הדיון. מביאה קפה. שותה אותו. אוכלת כל מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. מביאה עוד קפה. שותה. מתקשרת לבקש מהמזכירה במשרד כמה דברים. היא לא מבינה. מסבירה שוב. ושוב. ושוב. היא הבינה. היא עושה הכל הפוך. מתקשרת להסביר שוב. עושה פיפי מהיר וחוזרת לחדר ישיבות. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. מתחילה הישיבה. רושמת. מקבלת סמס מהבריטי. רושמת. מעדכנת את הבוס שלא מקשיב. רושמת. עוד סמס מהבריטי. הבוס יוצא לקפה עם האמריקאי. תצלצלי אם יש משהו חשוב. ברור. הולכת להביא קפה וחוזרת בריצה לישיבה. מגנים את ישראל. רושמת. שותה את הקפה. מגנים את ישראל שוב. רושמת. אוף. צריך לדווח לארץ על כל זה. שימותו הערבים. נגמרה הישיבה. הולכת לאכול. חוזרת לבניין. פיפי וחזרה לישיבות של אחר הצהריים. הבוס מגיע. מה חדש? הכל. הכל? הכל. צריך לדווח לארץ. הבוס הולך לדבר עם האמריקאי. את נשארת, כן? כן. הישיבה מתחילה. רושמת. רושמת. רושמת. מביאה קפה. רושמת. שותה. נגמרה הישיבה. רצה לאוטובוס. מגיעה למשרד. כותבת דיווחים על היום. אוכלת מה שנראה אכיל ונמצא ליד היד שלי. ממשיכה לדווח. מסיימת. מדדה לרכבת התחתית. שימות בריבוע מי שהמציא את העקבים. מחכה לרכבת. ומחכה. ומחכה. נדחסת לתוכה. יורדת בתחנה שלי. צולעת הביתה. מחפשת את מפחתות הכניסה. לא מוצאת. מושכת את הדלת בכוח. היא נפתחת. עולה לדירה. מחפשת את המפתחות. מרוקנת את התיק על הרצפה כדי למצוא את המפתחות. מוציאה את המפתחות ואוספת את תוכן התיק חזרה. נכנסת לדירה. חולצת, מתפשטת, שותה, אוכלת, מדברת, מסדרת, מצחצחת, פיפי ולישון.

בלילה לא נרדמת. העיניים אמנם עצומות אך המוח לא מפסיק לעבוד לרגע. השעון מצלצל. בוקר. אלוהים כמה שאני עייפה, בקושי נרדמתי בלילה מהלחץ.  מושיטה יד לחפש את השלט של הטלויזיה. פותחת על ערוץ המוזיקה ושמה פול-ווליום. עוד יום התחיל.

(בהשראתו הלחוצה של מיסטר)