הפרוייקט שלי

בת עשרים משהו, מטר ושישים וקצת

עניים חומות ושיער שחור כמעט

מחפשת ת'אחד ומחכה להתאהב

דרוש חתן. שמלה כבר יש.

לא הייתי מאוהבת כבר כמעט חמש שנים. האהבה האחרונה נגמרה קצת רע, קצת טוב, אבל השאירה זכרונות מתוקים של אינטימיות מדהימה. נוסטלגיה.

קראו לו אבי. אהבת חיי. האחד והיחיד. ה"אקס המיתולוגי". או כל שם אחר שהמציאה החברה לאדם המיוחד הזה שהשפיע על חיינו בשלב זה או אחר. הוא התחיל איתי באוטובוס. מצחיק לחשוב שמזה יצאה מערכת יחסים של שלוש שנים. הוא היה חבר ולא רק בן זוג. הוא עבר איתי חויות נהדרות אך גם את הרעות ביותר. הוא תמך, הקשיב, הגן, דאג, אבל בעיקר אהב. אהב כמו שלא יאהבו אותי בחיים, פשוט כי כל אהבה היא אחרת.

אבי ידע לחבק חיבוק ענק, חם ומגן. חיבוק שגורם לשכוח מכל צרות היום ופשוט להיעלם בתוכו. הוא ידע לגרום לי להתגלגל מצחוק משטויות עד שכאבה לי הבטן וירדו לי דמעות. הוא ידע לנשק בעדינות או בפרעות, בדיוק בקצב המתאים לזמן המתאים. הוא היה החצי השני שלי בלי שום אי נעימויות. הוא היה רגיש כשצריך, וגם קצת כשלא. הוא הצליח להפתיע אותי, ויותר מפעם אחת, מה שבימינו הופך קצת קשה. והוא גם הצליח לרגש, להפחיד, ולהדאיג  אותי כמו שרבים לא הצליחו, גם אם ניסו.

אבל אבי גם ידע לקנא לי, ולא קינאה 'בריאה', וגם ולגרום לי לבכות, להתחנן או לצרוח מתסכול.

ובסוף, בסוף, בסוף של הסוף שלנו, התברר גם שאבי תמיד, אבל תמיד, צדק.

נ"ב

פעם חשבנו שנתחתן. היום אני יודעת שהיינו תמימים. השיר הזה מוקדש לו:

I did my best, it wasn't much

I couldn't feel, so I tried to touch

I've told the truth, I didn't come to fool you

And even though

It all went wrong

I'll stand before the Lord of Song

With nothing on my tongue but Hallelujah

בגרסה המועדפת עלי: Jeff Buckley – Hallelujah  (שהרגע קראתי באינטרנט שהוא רואה את השיר כמחווה ל"הללויה של האורגזמות"...כמה אירוני...)