כואב לי.כל חלק בגוף כואב לי.
אני לא מסוגלת לחייך, אני לא מצליחה לצחוק.
אני לא רוצה כלום,אני רקמבקשת להפסיק להיות פה,
בנתיים,אולי תמיד.
רוצה להעלם למקום שבו אשקוט אהפוך שקטה.
בלי שום רצון לזכות בהישגים מסויימים,חברתיים,כלכלים,אקדמיים.
בלי שום מרדף אחר תוויות,
שאף אחד לא ישאל אותי אם אני בסדר כשמאוד ברור שאני לא.
שיהיה בו שקט כאוטי,שקט פנימי גדול מאוד.
שלוות הנפש,שלוות הטוהר.
איבדתי את זה,אני יודעת שאיבדתי.
יכול להיות שאני אמיתית מידי,כנה מידי,רגישה מידי.
יכול להיות שאני סתם פסיכית.
אני יודעת שאיבדתי את זה.
אני לא רוצה כלום.
לא רוצה לאהוב,לא מסוגלת,התנוונתי רגשית.
יש אנשים עליהם אני סומכת אבל לא יותר מזה,סומכת.
הלב שלי מרוסק לחלוטין,אין שום דבר בעולם הזה שיוכל לאחות אותו.
פגעו בי כל כך.
תמיד,המשפחה שלי,החברים,המאהבים,כולם,אחד אחד,בתורם ירו את החץ.
עד שהלב קרס,נפל,דמם,נרדם...
ודיי.
לא יכולה יותר,קשה לי לחיות עם לב מרוסק,מחשבה מרוסקת,רצונות מרוסקים.
התרסקתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
