אני מבולבלת.
הכול נראה פתאום נורא רע.
בשנה שעברה אמא שלי אמרה לי שאני צריכה למצוא חברות חדשות ולא הקשבתי לה.
ואני מצטערת על זה,החברות שאמורות להיות הכי טובות שלי פתאום מרגישות לי כל-כך רחוקות,אני מרגישה חרא.
וכל-כך לבד כמו שלא הרגשתי אף-פעם.
והחלק הנורא ביותר זה שאין לי מקום מפלט[גיטרה],אין מישהו אחר שאני מוצאת את עצמי מתקשרת אליו,
או מרגישה מספיק פתוחה כדי לדבר איתו.
ופתאום הבלוג שלי,המקום היחיד שאני רואה בו כמפלט
-כבר לא כזה.-
בגלל שפתאום כל האנשים שקוראים לעצמם חברים שלי נכנסים אליו,
ואז אני חוששת לכתוב כל מיני דברים,שאני חושבת,ומרגישה.
ובגלל זה אני הולכת להחליף ת'מספר בשביל שלפחות ת'פוסט הזה הם לא יספיקו -לקרוא-
אני בורחת ולא יודעת ממה,כאילו יש כל-כך הרבה,, אבל אני מרגישה מבולבלת ומתוסכלת,עצובה ובודדה
אני צריכה מקום מפלט[חוץ מהחדר,אם תשחץ]אני צריכה מישהו,מישהו אחר,רחוק מכאן,מקום רחוק מכאן.
דברים כל-כך קטנים מתחילים כל-כך להטריד אותי כאילו אני נהיית זקנה.
עוברים ימים,ואני בכלל לא מרגישה אותם...אני מקווה שזה לא בגלל השביתה.
להיות במצב שאני נמצאת בו,ולשמוע שירים כמו שאני שומעת זה === לא טוב ===
אלא אם כן אתה רוצה למצוא את עצמך בבית- חולים,שמשחות ותחבושות מקיפות את הזרועות שלך .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
