נחייה מדקה לדקה

איזה כיף..

גשם..

שוקו חם..(שתמיד,אבל תמיד חייב להישפך)

שמיכה חמה...

ובלה בלה בלה

אבל דוגרי..

לצאת עם נעלי ספורט,

כמובן בלי מעיל זה הדבר החכם ביותר שיכולתי למציא,

אז בנסיון נואש לדלג בין השלוליות בלי שהנעליים שקנית רק שבוע שעבר יתפררו לאלפי חלקקים מכל הבוץ והמים..

כמובן יצלצל הטלפון..

דווקא אז..הוא לא יכול לצלצל כשכבר הגוף שלי ימצא במקום קצת יותר חם..אבל לא..

אז נחשו מה,למרות שלפני הצלצול לא נכנסתי לשלולית לעומק יותר מחצי מטר(יאי)

עם צלצול הטלפון כמובן הרגל שקע(ולא סתם..מרגישים בשלבים,איך היא שוקעת וכל החרא הזה שניקרא מים מעורבב עם בוץ וחרא נכנס באיטיות ומתענג  על כל רגע..וכן,כמובן שגם הפלאפון נפל(כן אחרי ששבוע שעבר הוא נפל לאסלה-אני לא אשמה..בכלל לא..טוב,אולי..קצת)

אז כן,חזרתי כמו מגבת סחוטה עד החלקיק האחרון ומה?

כלום,

היתה לי בדיוק שניה להיתלבש ולהמשיך לרוץ בין שאר הסידורים,

אז הפעם יצאתי,

עם מעיל,

היה לי כבר חם,

וטוב,

הרחוב היה שומם(כן,כן כי מי חוץ מי מטומטמת כמוני יוצאת בשיא הגשם???)

אבל לא היה לי הכפת,

פשוט נהנתי,

אבל למרות שהיה טוב,

 איזשהו עצב גודל,

מתחילים לחשוב על דברים שהיינו מעדיפים לשכוח,

ולא סתם אומרים שאנשים אוהבים את הגשם,כי לא רואים את הדמעות..

כי זאת התחושה שממלאת אותך,

עצב,

רצון גדול לבכות,

וזה הכל..

יצאה לכם פעם ליראות מהחלון אנשים ברחוב כשיורד גשם..?

זה דבר משעשע ביותר..

כל אחד מתחיל ללכת בקווים מוזרים על האספלט,להתחיל לדלג מצד לצד,

ואז תמיד יהיה את הזה שיכנס לשלולית עמוקה ויתחיל לזעוף,ולהאשים את כל העולם?לברבר משהו בסגנון של "כוס אמא שלך שלולית מפגרת"?

הפעם זאת הייתה אני..