פרק ארוך במיוחד!
פרק 52
"ציפרלקס" אבא אמר, "נגד דיכאון וחרדה, את לוקחת כדור של עשר מ"ג ביום אחרי האוכל, ואם משהו יהיה לא בסדר תגידי אוקי? זה הכל כדי שתהיי בריאה" הוא אמר עם חצי חיוך נחמה.
"אני יכולה לקחת עכשיו אחד?" שאלתי
"רק אחרי שתאכלי" הוא אמר
"אז אני מבינה שהיום לא"
"מה זאת אומרת?" הוא שאל
"אין לי חשק לאכול" התעצבנתי
"חבל, יש לך שני שניצל תירס במיקרו עם אורז ואת עכשיו אוכלת את הכל" הוא התעצבן יותר
"אתה לא יכול להכריח אותי לאכול" הרמתי את הקול
"את באמת רוצה לנסות אותי?" הוא צעק, אני שונאת שהוא צועק! לא התווכחתי, גם רציתי כבר לקחת את הכדור, אז הוצאתי את האוכל מהמיקרו ואכלתי במשך כמעט חצי שעה, בביסים כל כך קטנים... בסוף אכלתי רק שניצל אחד ואת האורז, אבא ויתר לי על זה.
לקחתי את הכדורים עם כוס מים לחדר, בהיתי באריזה במשך הרבה זמן, שואלת את עצמי אם זה באמת כדאי, אולי אני מגזימה, אולי זו רק השפעה של הפרידה, אני מפחדת... הפלאפון צלצל וקטע את המחשבות שלי, על הצג הופיע שם, שהייתי צריכה לקרוא כמה פעמים כדי לוודא שזה אכן מה שכתוב שם.
לא רציתי לענות, מה כבר יש לו להגיד שהוא לא אמר אתמול? הוא הבהיר את עצמו יפה, והכי נורא זה שהוא צודק, אני כזאת צומי! כזאת מסכנה כל הזמן... הלוואי והוא היה הראשון שאומר לי את זה, הלוואי ולא הייתי חושבת ככה בעצמי.
כל זה השתלט לי על החיים במשך כל כך הרבה זמן, ואולי זו רק תוצאה של חרדות? כמו שהפסיכולוגית אמרה, זה הכל מהטראומה... אז אולי אני לא מגזימה?
בידיים קצת רועדות הוצאתי כדור אחד, עצמתי עיניים ומלמלתי בקשה, "אלוהים, תעשה שיהיה טוב" ובלעתי אותו עם לגימה ענקית מכוס המים. אני בדרך כלל לא נוטה להתפלל, זה נראה לי מיותר, אלוהים יודע הכל לא? הוא יודע מה אנחנו רוצים... ובכלל, אני עדיין לא סגורה לגבי האמונה שלי, אלוהים בעיניי הוא סוג של מיתוס.
אבל הרגשתי צורך להגיד את זה, המצב דיי בשפל, אני תוהה אם יכול להיות אפילו יותר גרוע. הכדור לא עשה כלום, לא הרגשתי שום שינוי במצב הרוח המגעיל שהיה לי, אבל אני מניחה שבטח לוקח לזה קצת זמן.
פתאום היה צליל של הודעה במסנג'ר, זה היה שוב הוא.
Asaf אומר/ת:
תודיעי לי כמה זמן את מתכוונת לסנן את השיחות שלי, כדי שאני אדע מתי להתקשר אליך.
בדיוק את הציניות שלו אני צריכה, אין לי אפילו חשק לענות לן... פשוט חסמתי אותו. בוגר או לא, אני לא רוצה שכל פעם שאני אשמע צליל הודעה אני אתהה אם זה הוא, שכל פעם שאני אראה את השם שלו על הצג יהיה לי פיתוי לענות לו, או איזה שהם רגשות מעורבים לגבי מה אני צריכה לעשות איתו.
שאר היום עבר בחדר, בבכי, בשינה, בחקר כדי להבין קצת יותר על הכדורים האלה, בבהייה בהודעה האישית של אסף – "ותשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום", אם הוא רק היה יודע כמה מקום יש לו שם... איך ממלאים את המקום האלה במשהו אחר חוץ מהקאות? חוץ מכאב? אני לא יודעת להתמודד עם הדברים האלה בדרך אחרת, אף פעם לא התמודדתי איתם בדרך אחרת. גם אחרי שאור עזב אותי אני שתיתי בלי הכרה, אבל אז אסף ישר היה שם כדי להציל אותי מזה, ועכשיו את מי יש לי? אף אחד בכלל לא זוכר שאני קיימת, לא טלפון, אפילו לא הודעה, גם לא הבנות מפתח תקווה... גם לא בן או סער, גם לא אור שהתחיל לדבר איתי קצת יותר, גם לא בן שלפעמים שולח הודעה ואומר שהוא מתגעגע... כבר כמה ימים שאני בלתי נראית לכל העולם, חוץ מלאדם אחד, וגם הוא בקושי מצליח לראות אותי.
אפילו ההורים שלי לא רוצים להתמודד איתי כבר אז הם נותנים לי כדורים... אז מה הטעם בחיים אם אף אחד לא יודע שאני חיה?
יצאתי לעשות קצת סיבוב אחרי שהחשיך, לקחתי איתי את הסיגריות.
חשבתי על הרבה, וזה לא עשה לי נחמד... עישנתי מלא.
הלכתי לים, התיישבתי בדיוק איפה שמצאתי את אסף, נשענתי שם על הצד היבש של איזה סלע, הפלאפון צלצל מדיי פעם, וכל פעם ניתקתי לו מחדש, הוא לא מבין? מה הוא רוצה להגיד לי כבר? אני לא אתן לו לפגוע בי יותר... כי אני כבר לא אוכל להתמודד עם זה.
אבא לא שאל שאלות כשאמרתי לו שאני יוצאת לסיבוב, אולי עכשיו הוא קצת מתחיל להבין כמה זה כואב לי.
חזרתי הביתה ועליתי לישון, הייתי ממש עייפה... מוזר, השעה רק אחת עשרה.
היה לי שוב סיוט, אותו הדבר כמו אתמול, כולם הופכים לזומבים, חוץ ממני, הם רודפים אחרי ורוצים לנשוך אותי כדי שאני אהיה אחת משלהם, אבל לא אכפת לי הפעם. לא איכפת לי, כי אני מחפשת את אסף, לראות אם הוא גם נהיה אחד מהם.
הכל היה מצויר, אבל מצויר כמו באיזה סרט אימה, הם היו ירוקים עם עיניים לבנות, נראים ומתנהגים כמו בני אדם רגילים... רק מרושעים, ואני לבד, בורחת מהם.
מצאתי אותו נשען על איזה קיר של בית, מעשן... הוא צחק והיה רגוע, הוא היה אחד מהם. נעמדתי מולו, והתחננתי אליו שינשך אותי, שהוא יהפוך אותי לזומבית כמו כולם, כי הבריחה הזאת כאבה לי כבר, ולא היה לי בשביל מה להישאר אנושית, לא היה לי אף אחד... ופחדתי מזה.
הוא התקרב אלי, ובא לנשוך אותי, וזה מה שהוא עשה, אבל הוא התחיל לתלוש לי את הבשר, ולקרוע אותי! החלום היה מוזר גם כי ראיתי את זה כצופה מהצד, ולא מתוך העיניים שלי, ראיתי איך הוא קורע לי את הבשר ואוכל אותו, ובסוף משאיר את הלב זרוק על הרצפה. הלב עדיין פעם, והרגשתי את הכל כאילו אני עדיין חיה, כאילו לא מתתי בכלל, כאילו לא הכאיבו לי והרגו אותי... כאילו אסף לא הרג אותי.
התעוררתי בבכי, בלי צרחות הפעם, אבל בכיתי מתוך שינה, וזה המשיך גם אחרי שהתעוררתי.
היה אור בחוץ, והשעון הראה שעכשיו שבע עשרים ושש, כלומר... עוד ארבע דקות מעירים אותי. שמחתי שאני לא צריכה לחזור לישון שוב.
התארגנתי ליום שבטח יהיה יותר גרוע מקודמו, חסרת חיים ממש... עמדתי מול המראה דקות ארוכות, מנסה להבין מה יפה פה, מה יפה בי. יש לי שיער שטני, רגיל וארוך, קצוות מפוצלים, בלי שום דבר מיוחד.
יש לי עיניים חומות בהירות, או כמו שאסף אמר לי פעם – דבש, מתוקות כמוני. מה מתוק? למה לשקר? למה להגיד מילים יפות שיחרטו לי בזיכרון, ויכאיבו לי אחרי שתלך?
גוף של דוגמנית, זה מה שהם אומרים, אבל אני לא מבינה. מה דוגמנית? הנה צמיג, והנה עוד אחד, כמה שומן אפשר לתפוס. בטן מכוערת, שמנה, גוף מגעיל. בא לי להרוס את הגוף הזה, כדי שאסף יראה שאני לא יפה, כדי שהוא לא יוכל לשקר לי יותר. אולי זה גם יגרום לו לרחם עליי ולחזור אליי? אבל אני באמת רוצה אהבה מרחמים?
עברו כמה ימים, כל יום באותו נוסח של בכי ושנאה עצמית, הכדורים עדיין לא התחילו להשפיע, ואני מנסה להיות כל כך חזקה... אבל אני כבר הייתי על סף ללכת לשירותים כמה פעמים, אני חלשה.
יום שלישי הגיע, שוב היה לי סיוט בלילה.
הגעתי לבית הספר, יצאתי מוקדם בכוונה כדי לא לפגוש אותם בדרך. היו עוד עשר דקות לצלצול, אז עישנתי סיגריה של בוקר בזולה.
"ליאב את מעשנת שוב?" שמעתי קול
"כן חזרתי" אמרתי וזייפתי חיוך מתנצל, זאת הייתה עמית, הייתי מנותקת מהעולם במשך כמה ימים, והעולם היה מנותק ממני חזרה, קצת הפתיע אותי שהיא דיברה איתי, אף אחד לא בדיוק עשה את זה בימים האחרונים חוץ מבן וגם קצת סער.
"גם אני חזרתי" היא אמרה בהבנה והוציאה סיגריה מהתיק, היא התיישבה לידי, רציתי להעיף אותה.
"חזרת? מתי עישנת אי פעם?" ניסיתי להראות לה שאני לא מתה, למרות שלא עניין אותי מילה ממה שהיא אמרה.
"אממ לפני הרבה זמן" היא אמרה מובכת ומגמגמת, אני לא מטומטמת, זה קשור לאסף והיא לא רוצה להזכיר אותו לידי.
"זה בסדר את יכולה להזכיר את השם שלו, אני לא אמות מזה" אני חושבת
"אחרי שגיליתי שהוא בגד בי..." היא אמרה במבט מתנצל ונבוך, הנעתי את הראש בהיתי בספסל.
"שמעתי שנפרדתם ואני מצטערת, דווקא הייתם זוג יפה" היא אמרה בשקט.
"לא הפריע לך?" שאלתי, לא היה איכפת לי שזה חסר טקט וחצוף לחלוטין.
"את מתכוונת לשאול אם עדיין אהבתי אותו?" היא גיחכה, שמחתי שהיא לא נעלבה מהשאלה שלי, אני חושבת שאם החברה הבאה שלו תשאל אותי את זה אני אתן לה מכות.
"מצטערת" חייכתי קצת
"זה בסדר... תראי אני תמיד ארגיש משהו קטן לאסף, באמת התאהבתי בו, והוא פגע בי. אני לא אסלח לו על זה בחיים... אבל אני כן ידידה שלו עכשיו. הילד שאהבתי לא קיים יותר, הוא השתנה בשנייה שהוא ראה אותך. הוא היה שם זין על הכל לפני, כלפי חוץ הוא היה מאוד שטחי, היה לי קשה לנהל איתו שיחות עמוקות, ואני חושבת שתמיד ידעתי באיזשהו מקום שהוא לא באמת אהב אותי, למרות שיצאנו הרבה זמן... אבל עדיין אהבתי אותו את יודעת? היה בו משהו שמשך אותי." היא נראתה מהופנטת לזיכרונות, חיוך קטן התגנב לה לשפתיים.
"ברגע שהוא הכיר אותך הוא התבגר, הוא כבר לא ילדותי כמו שהוא היה לפני"
"טוב... אני מניחה שזה כבר לא משנה" אמרתי לה.
"אפשר לשאול למה נפרדתם? כולם אומרים שזה בגלל האלכוהול, זה נכון?" כאב לי כל כך לדבר איתה, הנושא הזה כל כך טרי שזה קשה.
"בואי נחליף נושא" ביקשתי, היא חייכה. "מישהו סיפר לי שעוד חצי דקה יש צלצול" היא אמרה, היא גרמה לי קצת לצחוק, הערכתי אותה על הניסיון.
קמנו שתינו, היא ליוותה אותי לכיתה.
"את מוכנה להפסיק לסנן אותי כבר? אני מנסה לדבר איתך כבר כמה ימים ואת מתעלמת ממני!" מישהו מאחורי כעס, ידעתי מי, והמשכתי להתעלם, מזל שעמית כבר הלכה, רק חבל שהרבה ילדים היו בכיתה.
התיישבתי במקום, והוא עמד לידי ודיבר אליי, הוא לא קולט שאני מתעלמת בכוונה? שילך!
"תני לי שניה לדבר איתך... זה לא חייב להיות ככה" הוא התחנן והתיישב במקום של שני.
"נו ליאב... את יודעת שלא התכוונתי למה שאמרתי... אני באמת מצטער! גם אם לא תרצי שנחזור, לפחות תדעי שאני באמת מצטער ובאמת לא התכוונתי" הוא אמר. הייתי מופתעת! הוא מצטער? זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנו.
"דווקא נשמע שמאוד התכוונת לזה" אמרתי והשפלתי את הראש, כדי לא להיכנע ללחץ להסתכל לו בעיניים.
"באמת שלא... הייתי עצבני על דברים אחרים, ובאותו רגע אני מודה שכל ההשוואות האלה עיצבנו אותי יותר, אבל גם אני עשיתי אותן זוכרת? אז זה בכלל אני אשם, ואת מכירה אותי שאני אומר דברים בלי לחשוב"
"אסף אני כבר באמת עייפה ממך, אתה מוכן להסביר לי מה אתה רוצה? פעם אתה עושה הפסקה, אחר כך אתה רוצה להיפרד, אחר כך לחזור, אחר כך אתה משתכר ובסוף אתה מדבר אליי ככה. זה כבר לא קשור למה שאתה עובר, זה משהו בי שמציק לך."
"האלכוהול בכלל לא קשור אליך"
"אבל זה דיי ברור שרע לך בקשר הזה, אז אני לא אחזיק אותך בכוח רק כי אני לא מסוגלת להיות לבד, אולי הגיע הזמן להתרגל לזה קצת"
"אני לא רוצה שתתרגלי לזה. אני רוצה להיות איתך, ואין קשר בין הדברים, טוב לי איתך, והסיבה היחידה שרציתי שניפרד זה כדי שלא תסבלי, וכנראה שצדקתי, כי עובדה שסבלת בסוף, כששתיתי ככה"
"הייתי סובלת גם אם לא היינו חברים כבר" הסברתי לו, הפעם הסתכלתי עליו.
המורה נכנסה לכיתה, והפריעה לשיחה שלנו. כל השיעור חשבתי אם אולי זה עדיף שלא נחזור. והגעתי למסקנה שזה באמת עדיף, שנינו רק סובלים מהקשר הזה, אולי הגיע הזמן להתגבר על זה עכשיו, מאשר שנחזור ואז כשניפרד זה הכל יחזור על עצמו... לפחות הימים של הסבל הזה לא יהיו לחינם, ואולי זה יעבור מהר יותר משחשבתי... טוב על מי אני עובדת?
בהפסקה הלכתי לזולה, ישבתי בפינה איפה שבקושי היו אנשים... פשוט לא בא לי על כל זה.
ראיתי את אסף מתקרב, הוא בא והתיישב על ידי.
"הם מתגרשים" הוא אמר, רעד עבר בקול שלו, הייתי בהלם.
"אסף אני כל כך מצטערת" חיבקתי אותו חזק, שכחתי מהכל!
"ביום ששתיתי ככה... הם סיפרו לי, וכל התקופה של הדיכאון התחילה בגלל סער ובן, אבל היא לא הייתה נמשכת הרבה, אם לא הייתי קולט את זה. את מבינה? אני כבר חודש שלם מתכונן לזה, ועדיין זה הגיע לי בהפתעה. כנראה כי הייתי תמים ופחדתי להאמין... אבל אני לא אידיוט, ואני קולט את המבטים הקרים, או את השלום המת. הם לא מתנשקים, ואבא נרדם בסלון כל הזמן... הם בקושי מתקשרים... הם חושבים שאני אידיוט" הוא דיבר כאילו הוא עומד לבכות. כל כך ריחמתי עליו... זה מסביר כל כך הרבה!
"ולמה לא סיפרת לי את זה?! הייתי יכולה לתמוך בך! היינו חוסכים את כל הריבים האלה!" כעסתי על עצמי, כמה שטותי נראה הכל לעומת מה שהוא סיפר לי, ועשיתי לו כאלה חיים קשים... לא מספיק היה לו רע?
"פחדתי שאם אני אספר לך אני אתחיל להאמין בזה שזה עומד לקרות. חשבתי שזה רק נדמה לי, וידעתי שברגע שאני אספר למישהו זה יהיה יותר מדיי אמיתי" הוא בקושי הסתכל עליי.
"אני מצטערת על כל מה שהעברתי אותך... אני פה בשבילך" אמרתי, כל עניין הפרידה הזה השתווה ל-0 לעומת המבט הזה. עכשיו הבנתי למה הוא שתה, למה הוא העדיף את האלכוהול על פניי. למעשה הוא לא העדיף אותו על פניי, הוא לא היה מכור או משהו, הוא פשוט לא רצה להתמודד עם זה. עכשיו הבנתי אותו, זה היה המפלט היחידי שלו מזה, כי הוא לא רצה לספר לי. הוא נראה כאילו הוא לא באמת רוצה לדבר על זה, אבל הוא חייב, זו הדרך היחידה שלו להשתחרר.
"לקחתי את הכדורים, אלה שסיפרתי לך, ואני מפחדת שעכשיו אסור יהיה לי להפסיק" החלטתי זמנית לשנות נושא לפני שהוא יבכה, נחזור אליו כשהוא יירגע מעט, העיניים שלו נהיו אדומות...
"מה?! למה לקחת את זה?! בגלל שנפרדנו כביכול?" הוא היה נראה מזועזע קצת, זה העליב אותי.
" אני לא יודעת להתמודד עם הדברים האלה... בפעם האחרונה היה לי את ההקאות בשביל להתמודד, ואחרי אור אתה ישר באת אז אפילו לא היה לי זמן לזה... גם אף פעם זה לא הייתה פרידה מקשר כמו זה" ניסיתי להגן על עצמי, אבל למה? הוא צודק, זה באמת נוראי.
"את חושבת שכל פעם שתצאי מקשר את תוכלי לברוח מזה ולהתמכר למשהו? פעם את מתמכרת לבולמיה והפעם לכדורים, מה יהיה איתך?" הוא לחש את זה.
"לא יודעת... אני כזאת ילדה קטנה" התאכזבתי מעצמי, הבנתי הפעם מה עשיתי.
"מה תעשי אם תהיי חייבת להמשיך לקחת אותם?"הוא שאל, שאלה טובה.
"או שאני לא באמת אקח, או שאולי... לך תדע, אולי זה דווקא טוב"
"זה לא ואת יודעת את זה"
"עזוב את זה עכשיו, אני רוצה שתספר לי עוד על ההורים שלך, הם אמרו לך למה?" ראיתי שהוא נרגע קצת, הסתכנתי בלהמשיך לדבר על זה.
"הם הושיבו אותי כאילו אני ילד בן חמש ואמרו לי שהם לא אוהבים אחד את השני יותר, הם אמרו שעדיף לי שהם ייפרדו מאשר שאני אראה אותם ככה, מה שבאמת נכון... אבל הם חושבים שאני איזה תינוק, זה יותר מלא אוהבים אחד את השני... זה נראה כאילו הם אפילו דיי שונאים אחד את השני" הוא אמר, שמעו את הכאב בבירור בקול שלו.
"אני מבינה את הכאב שלך... אבל אל תלך שוב ותשתה ככה, אני מבינה עכשיו שלא היה לך מפלט מזה אז, אבל עכשיו אני פה אוקי? ואתה תבוא אליי כל פעם שתצטרך ואני אהיה שם ואחבק אותך, רק תפסיק לפגוע בעצמך, ותעשה טובה... אל תכעס עליהם, עדיף שהם ייפרדו כמו שהם אמרו, מאשר שתראה אותם ככה" לא טוב לגדול עם כעס על ההורים, עלולים לצאת כמוני.
"אבא עוזב את הבית, הוא עובר לגור במצפה רמון, זה לא כל כך רחוק... הם כבר חתמו על הכל, אני נשאר פה עם אמא"
הברזנו מהשיעור כדי להמשיך לדבר, ולצערי סוף היום הגיע, אז החלטנו שעדיף שאסף יבוא אליי מאשר שאני אלך אליו.
אבא היה בבית, שוב מוקדם, אמרתי לו שלום ואני ואסף אכלנו, אחר כך הלכתי לדבר עם אבא בסלון בזמן שאסף חיכה לי בחדר.
"אני לא רוצה לקחת את הכדורים" אמרתי בישירות.
"אני לא שואל אותך, זה שאת ואסף חזרתם ואת מאושרת שוב לא אומר שאת לא צריכה אותם"
"אבל-"
"בלי אבל! אני ראיתי את התגובה שלך לפרידה, כמה ימים את כבר הולכת לי כמו זומבי בבית, את שוב עם הסיוטים האלה ואת כל הזמן בוכה! אני יודע שפרידה זה קשה, אבל כל התקופה הזאת של הפרידות והחזרות שלך ושל אסף לא השפיעו עליך טוב, ראיתי באיזה דיכאון היית. אני יודע שאת חושבת שאת מבינה הכי טוב מה עובר עליך, אבל את עברת טראומה ששום אדם נורמאלי לא יכול להתגבר עליה לגמרי בלי קצת עזרה, וזה טיפול שאת יכולה להפסיק אם זה יעשה לך רע כמו שאמרת. אבל בגלל זה חשוב שתגידי לי... אני יודע שלפעמים יש לזה השפעה הפוכה" אבא חפר! וואי למה הוא לא יכול להקשיב לי פעם?!
"אתה תגרום לי להתאבד, לא ראית את הסרט ההוא?! עם הילדים שהתאבדו בגלל הכדורים האלה?!" שאלתי
"אני מכיר את זה, וזה בגלל שהם קיבלו טיפול שגוי, אבל את עברת כמה הבחנות כאלה וכולם אמרו את אותו הדבר, ושוב, בגלל זה את חייבת לספר לי ברגע שאת רואה שמשהו לא בסדר"
"אתה יודע שאני שונאת אותך?" אמרתי, עליתי לחדר והתיישבתי על המיטה, אסף הבין כנראה מהפרצוף שלי שהשיחה לא הלכה טוב. הוא לא אמר כלום.
שכבנו מחובקים על המיטה, כל כך הרבה דברים עברו לי בראש, ואני בטוחה שלו אפילו יותר.
אני ואסף שוב יחד, אבל ההרגשה המגעילה של הדיכאון והשנאה עצמית לא נעלמו, הרגשתי לא מספיק טובה. אני לא מספיק טובה בשבילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story