הפעם יצא לי ממש גרוע... אין טעם לעודד אותי חח
מקווה שזה יחזור אליי בפרקים הבאים :)
נכנסתי הביתה והוא הלך, הייתי עייפה מדיי בשביל לחשוב, הלכתי לעשות קצת שיעורים, ואז פשוט ישבתי ושיחקתי במחשב, מנסה לא לחשוב יותר מדיי, אין לי כוח להתעמק בחיים עכשיו.
פרק 46
שבוע וחצי עבר מאז שאני ואסף דיברנו לאחרונה, חוץ משלום בבוקר או כמה מילים שאנחנו מחליפים בחזרה הביתה, השקט הוא הקול היחידי שאנחנו שומעים אחד מהשני.
הוא חסר לי כ"כ, יש ימים שעוברים לי כ"כ לאט מרוב געגועים אליו, הדיבור איתו, החיבוק שלו... אבל השיחה האחרונה שלנו לא נגמרה כ"כ יפה, אמנם לא רבנו אבל אנחנו עכשיו כמו זרים.
בעצם, הייתה רק פעם אחת שנתנה לי תקווה שבאמת נחזור כל השבוע וחצי האלה, וזה היה SMS שקיבלתי ממנו "אני אוהב אותך, שלא תשכחי את זה בטעות" זה היה הSMS הכי מדהים שקיבלתי אי פעם, אבל זה היה ממש יומיים אחרי הריב, ועכשיו אני בכלל כבר לא שומעת ממנו.
עניין הידידים לא הולך, אני לא מסוגלת להסתכל עליו בלי לקבל דקירה ענקית בלב.
בכיתה אני ושני התחלפנו במקום, זה קרה באמת בטעות, אני חושבת שהוא חושב שעשיתי את זה בכוונה, אבל זה באמת היה בטעות, עכשיו אני יושבת ליד הקיר... מנותקת.
הימים עברו להם בודדים יותר, יש את סער ויש גם את הבנות, אבל כלום לא משתווה לאסף.
בלי לשים לב כבר עברו שבועיים, שבועיים בלעדיו ואני עדיין בקושי ישנה.
אני הולכת לישון עם מחשבות עליו, שמפריעות לי להירדם, אם לשנייה אני מסתובבת בלילה או קמה לשנייה אין לי סיכוי לחזור שוב לישון, כי המחשבות עליו ממלאות אותי שוב.
אני חסרת אונים מולו, אני לא חושבת שהוא יחזור אליי מתישהו, אני יודעת שכלום לא יהיה אותו הדבר.
שוב יום שישי, שבוע שעבר לא יצאתי, לא היה לי חשק, היום החלטתי לעשות לעצמי טובה וליהנות קצת, לפחות לנסות ליהנות, יהיה אלכוהול, ולא איכפת לי יותר מה"שיקום", אין לי מה לשקם.
"הו סופסוף רואים אותך!" סער אמר כשהגעתי לקופ"ח, באיחור קל כי התארגנתי לאט כ"כ.
"ראית מזה?" צחקתי, הסתכלתי על אסף, שכבר ישב עם כוס וודקה והתחיל לשתות, הוא הסתכל עליי, ולשנייה חשבתי שראיתי חיוך! אבל אז הוא הסיט את מבטו ממני ככה שלא יכולתי לדעת בוודאות מה זה היה.
"שלום לך" בן אמר, הסתובבתי אליו וחייכתי חיוך מאולץ
"שלום גם לך, מה קורה?" שאלתי ונתתי לו נשיקה על הלחי
"נחמד נחמד, רוצה לשתות?"
"אממ כן תמזוג לי חצי כוס" הסתכלתי שוב אל אסף, שהפעם הסתכל עליי
"תודה" חייכתי אליו שוב ברגע שהוא הביא לי את הכוס, החלטתי לאזור אומץ, כמה אפשר להתחמק אחד מהשני? אני נקרעת בלעדיו.
"היי" אמרתי בחוסר נעימות
"מה קורה?" הוא שאל
"אתה יודע... מה איתך?"
"את יודעת" הוא גיחך
הייתה שתיקה מביכה של כמה שניות, אחריה פשוט שתיתי בשוט את מה שהיה בכוס
"אז... מה חדש?" הוא שאל, שמחתי שהוא שאל את זה, כאילו הוא גם מעוניין בשיחה הזאת
"כלום ואצלך?" הסתכלתי עליו, הוא רק הסתכל קדימה
"שום דבר מיוחד" הוא לגם עוד קצת מהכוס
"קרה משהו מעניין בזמן האחרון?..." הוא שאל במן גמגום ביישני
"לא, אין לי אף אחד אם זה מה שאתה שואל" גיחכתי, הוא צחק והשפיל את הראש
"אני שקוף הא?" הוא חייך אליי
"שנינו"
"אני עדיין לא..." הוא התחיל לומר
"זה בסדר" קטעתי אותו
"מצטער" הוא לחש
שוב הייתה שתיקה מביכה, אחרי זה קמתי והלכתי לכיוון אוראל
"מה עם העידו הזה? תראי איך הוא מסתכל עלייך" צחקתי
"הוא חמוד ממש... אגב מסתכל גם עידן הזה מסתכל עלייך" היא הסתכלה לכיוון ילד שטני עם עיניים חומות, עם פנים לבנות חיוורות, ושיער קופצני מעט, הוא היה חמוד מאוד.
הכרתי אותו משיעורי סוציולוגיה, לא יצא לנו לדבר אף פעם, אבל הוא יצא איתנו כבר כמה פעמים, הוא מ"החדשים" שהתחילו לצאת איתנו
"שייהנה" צחקתי
"לא הגיע הזמן שתמשיכי הלאה?" היא אמרה
"עברו רק שבועיים, ואנחנו עוד נחזור... הוא הבטיח, ובכלל אני לא בטוחה שאני בעצמי בנויה לאיזשהו קשר עכשיו" שיקרתי, אני בנויה רק לקשר אחד.
"בואו never!" סער צעק, וכמו ילדים קטנים, שוב התכנסנו למשחק never מטומטם, למרות שכולנו עברנו את כיתה ו'.
היינו כ"כ הרבה ילדים, ככה שעד שהגענו אליי כבר נגמרו לי כל האצבעות, לי ולעוד כמה, ביניהם גם עידן.
"טוב... ליאב... תבחרי מישהו ל-7 דקות בגן עדן" הם צחקו
"אממ לא רוצה לבחור תבחרו אתם!" היה לי לא נעים, אסור לבחור בנות והיו רק 3 בנים, אף אחד מהם אני לא מכירה.
"טוב את ועידן" ידעתי! זה כ"כ צפוי!! אין... מרפי.
הלכנו אני ועידן אל החניית עובדים, רחוק מכולם, כי שם קבעו שזה יהיה, קצת פחדתי להיות איתו לבד, האי נעימות הזאת... אני בכלל לא מכירה אותו.
"את ליאב נכון? אני עידן" הוא הציג את עצמו בחיוך מקסים
"אתה איתי בסוציולוגיה נכון?" חייכתי חזרה
"כן" הוא צחק "חרא מקצוע"
"לגמרי..." גלגלתי עיניים, בסוף התיישבנו על איזו אבן גדולה שהייתה שם, היא הייתה מספיק גדולה בשביל שנינו.
"טוב אני מניח... שאנחנו תקועים פה 7 דקות, בואי נעשה את זה מעניין" הוא אמר, חייכתי, רק כי לא הבנתי ממש למה הוא מתכוון, עד שהוא רכן אליי.
"אני... לא" הרחקתי אותו קצת עם היד
"נו מה את מתביישת?" הוא צחק, אחר כך הוא חיבק אותי וקירב אותי אליו, כ"כ נבהלתי!
"דיי נו!" אמרתי וצחקתי מעט, כי לא היה לי נעים ממנו, כי לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה, אבל הוא לא הפסיק.
הוא הצמיד אותי לנשיקה, למרות שסגרתי את השפתיים שלי כ"כ חזק! נתתי לו מכה חזקה, הוא עזב אותי, דחפתי אותו אחורה.
"מה הבעיות שלך?!" הוא צעק
לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, זו לא הנשיקה שהלחיצה אותי, אלא כמה שזה הזכיר לי...
הרגשתי איך המחנק גובר, איך אני נשארת בלי נשימה, התחלתי להתנשם במהירות, הייתה לי סחרחורת מטורפת! לא הבנתי מה הולך.
"את בסדר?" הוא שאל מבוהל וניסה להחזיק אותי
"אל תיגע בי!" צעקתי, לפחות ניסיתי, קשה לצעוק בלי אוויר
הוא לקח את הפלאפון שלו וצלצל למישהו, לא הקשבתי, ניסיתי לנשום, כ"כ פחדתי, הרגשתי איך הריאות שלי מתרוקנות! נפלתי לרצפה, לא מבינה מה קורה לי, לא מבינה מה הולך סביבי!
תוך כמה שניות מצאתי את עצמי מוקפת כמה ילדים, בניהם אסף, הם כולם הסתכלו עליי מבוהלים, שמעתי מישהו צועק "תנו לה אוויר!" ואז הרגשתי את עצמי מוקפת בזוג ידיים, לא רציתי שיגעו בי אבל לא היה לי מספיק אוויר כדי להגיד להם ללכת, לא הצלחתי בכלל לשים לב.
"תנשמי לאט" זה היה הקול של אסף, כל הגוף כאב לי, הגב במיוחד, ודמעות התחילו לרוץ, אותם כן הרגשתי.
הרגשתי איך לאט לאט הריאות שלי מתמלאות שוב באוויר, ואיך אני מצליחה לנשום שוב, נרגעתי, לפחות אני לא מתה, אבל כ"כ פחדתי.
"תעשו טובה ועופו מפה" שמעתי את אסף אומר
"נו היא בסדר! תלכו כבר!" הוא צעק עליהם, הם הלכו
"מה קרה לך?" הוא שאל, הסתכלתי עליו, הוא היה מבוהל, פתאום הרגשתי את החיבוק שלו וזה רק כאב לי.
"אל תיגע בי!" צעקתי, עפתי ממנו, רחוק ממנו, והתחלתי לבכות כמו מטורפת.
"מה? מה יש ליאב?" הוא היה יותר מבוהל
"הוא ניסה לנשק אותי" אמרתי בוכה
"מי עידן?!" הוא שאל בעצבים
"אמרתי לו שלא אבל הוא הידק אותי יותר, ואז הכל כאב לי ואני לא יכולתי... פשוט לא יכולתי... פחדתי כ"כ" בכיתי, אפילו לא הסתכלתי עליו יותר
"הבן זונה הזה! אני אהרוג אותו! אני נשבע לך שהוא מת!" הוא צעק בעצבים, ראיתי אותו הולך, פחדתי שהוא יעשה משהו, לא רציתי לצאת מטומטמת, לא רציתי שכל תשומת הלב תהיה מופנית אליי.
"יא בן זונה!" הוא צעק, "דיי אסף!" ניסיתי לתפוס אותו אבל הוא הדף אותי, חלש כמובן.
הוא נתן כזה אגרוף לעידן! שכאב לי רק מלראות את זה! עידן היה על הרצפה, בהלם מוחלט.
"מה אתה דפוק? מה קרה לך?!" בן רץ אל אסף
"אם עוד פעם אחת תיגע בחברה שלי אתה מת אוקי?! אני נשבע לך שאתה מת!" הוא צרח, לא היה איכפת לי כבר מהבוקס, אלא רק מזה שהוא אמר "חברה שלי", כ"כ שמחתי לשמוע את צירוף המילים המטומטם הזה.
כל תשומת הלב הייתה מופנית עכשיו כלפי אסף ועידן, הייתי דיי רחוקה מהם, כי לא הספקתי לרוץ אחרי אסף, ניצלתי את זה כדי ללכת משם הביתה בלי שאף אחד יראה, הרגשתי כ"כ רע.
בחצי הדרך הביתה הפלאפון שלי צלצל, זה היה אסף
"הלו?" עניתי
"איפה את?" הוא שאל מבולבל
"הלכתי הביתה" עניתי
"את כבר בבית?"
"עוד לא"
"אז חכי אני בא לכיוון שלך" הוא אמר, אחר כך הוא ניתק, התיישבתי על הספסל שהיה קרוב לשם.
נבהלתי מכל מה שהלך סביבי, רציתי שקט, רציתי שקט שלא ייגמר.
נימאס לי לכאוב כ"כ הרבה, אני לא מסוגלת לספוג יותר, לא מסוגלת.
תחושת חרדה הציפה אותי, ידעתי שזה לא יעזוב אותי כמה ימים.
"איך את?" הוא שאל כשהגיע
"אני אהיה בסדר" לא ידעתי אם זה נכון, אבל אמרתי את זה כדי להרגיע אותו
"מצטער... הוא ממש עיצבן אותי" הוא התנצל
"אני לא... תודה" התחרטי על המשפט שבאתי לומר
"מה זה היה אבל? יש לך אסטמה או משהו?" הוא שאל מבולבל
"התקף חרדה כנראה" אמרתי והשפלתי מבט
"בגללו? זה הזכיר לך?" הוא שאל מהסס
"אני בסדר עכשיו" שיקרתי
"את לא, אני מכיר אותך" הוא הרים לי את הסנטר וכיוון את המבט שלי כך שיצטלב עם שלו.
"נימאס לי להיות דפוקה" הרגשתי איך המחנק חוזר
"למה את חושבת שאת דפוקה? את לא אשמה במה שקרה לך, ועידן הזה אידיוט זה לא בגללך"
"עזוב אני כולי דפוקה, זה לא יעבור" שוב השפלתי מבט
"תסתכלי עליי, את לא דפוקה ולא כלום, את מדהימה אוקי? תפסיקי לעשות לעצמך חיים קשים כ"כ" הרמתי את הראש והסתכלתי עליו
"אתה יודע כמה פעמים בשבועיים האלה אני הייתי קרובה ללכת להקיא? או לפגוע בעצמי בכל דרך שהיא? אתה יודע בכלל כמה סיוטים יש לי? או כמה לילות שקטים אני מצליחה לעבור?! אני לא מצליחה להתגבר על זה, ניסיתי אבל אני לא יכולה! אני לא אתגבר על זה בחיים!" כאן כבר שוב בכיתי, הוא חיבק אותי חזק אליו
"את ממש קשה עם עצמך, אפילו שנה לא עברה, אף אחד לא מסוגל להתגבר על כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן! ואת לא דפוקה, את רק עברת הרבה" הוא אמר
"אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה יותר, כל פעם שמשהו הכי קטן קורה אני מגיבה בצורה כ"כ ילדותית אבל אני לא יכולה להפסיק" הסתכלתי עליו
"אמרתי לך שתתקשרי אליי לא משנה מה יקרה נכון? אמרתי לך שאני כאן! תני לי לעזור לך כבר!" הוא כעס, אבל רק מתוך דאגה.
"אני מתגעגעת אליך" אמרתי לו
"גם אני אלייך" הוא חייך
התקרבתי אליו טיפה, הוא לא התנגד... הכל עבר לי פתאום, ואז זה הגיע סופסוף, הנשיקה שחיכיתי לה שבועיים וחצי.
כשנפרדנו הוא הסתכל עליי מוזר, הוא לא חייך, הוא לא כעס, הוא פשוט הסתכל עליי... ברוגע.
"אני... אולי הגיע הזמן באמת" הוא צחק, צחקתי אחריו
"אבל אני עדיין אהיה מבאס, עוד לא ממש עברתי את כל החרא הזה" הוא אמר וגלגל עיניים
"תן לי לעזור לך כבר" חזרתי על המשפט שלו, הוא צחק
"אני אוהב אותך" הוא חיבק אותי
"מה יהיה עם עידן?" שאלתי
"את חייבת להפסיק לעשות את זה" הוא התנתק מהחיבוק, לא הבנתי מה הוא רוצה.
"לעשות מה?" שאלתי מבולבלת
"את כמעט לא אומרת לי שאת אוהבת אותי, כל פעם שאני אומר לך את זה את משנה נושא!" הוא אמר, לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, אני אוהבת אותו הכי שבעולם והוא יודע!
"אתה רציני? אני לא שמתי לב בכלל... טוב, אז... אני אוהבת אותך, הכי שבעולם, כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים" חייכתי אליו
"רואה? היה קשה?" הוא צחק
"קצת תראה..."
"אוח סתמי" הוא אמר ונישק אותי שוב.
ישבנו על הספסל הזה איזה שעה וחצי ודיברנו, על הכל...
"טוב אני אלך עכשיו הביתה, אולי תישן אצלי? אני מפחדת קצת להיות לבד" אמרתי
"אממ אוקי, אבל ההורים שלך לא בבית?" הוא שאל
"הם יצאו, בכל מקרה אני אסביר להם, אני בטוחה שהם יבינו... גם אם להתחשב בנסיבות, לא נראה לי שהם חושבים שאנחנו עושים יותר מדיי דברים אתה יודע..."
"אוקי" הוא צחק, כשהגענו הביתה רצנו ישר אל החדר.
"הטרנינג שלי עדיין אצלך" הוא אמר, נזכרתי שפעם לקחתי לו איזה מכנס כשישנתי אצלו ושכחתי להביא משלי, אבל כבר אימצתי אותו לעצמי, חבל לי להיפרד ממנו...
"טוב נו קח" אמרתי בעצבים
"אה מאמי תירגעי!"
"טוב אני הולכת להחליף בגדים בשירותים, כבר באה" קרצתי אליו
"למה להטריח את עצמך וללכת עד לשירותים..." הוא אמר עם פרצוף חרמן
"הגזמת כפרה!"
"טוב נו" הוא צחק
אם מחשיבים גם את הזמן של ההפסקה הזאת, אז יוצא שאני ואסף חברים כבר שלושה חודשים, גאד איך שהזמן רץ!
כשחזרתי לחדר אסף נרדם כבר על המיטה... תחושת רוגע הציפה אותי.
כיסיתי אותו עם השמיכה, למרות שהיה ממש חם, וגם אני התכסיתי, שמעתי רעשים מלמטה, הנחתי שאבא ואורית חזרו מאיפה שהם לא היו, אז סגרתי את הדלת וחזרתי שוב למיטה.
הוא התעורר מהרעש כנראה
"מצטער אני עייף מת" הוא אמר
"האמת שעם כמה ששתית עדיף שתישן עכשיו" הסתובבתי עם הפנים אליו, הוא גם היו עם הפנים אליי
"לילה טוב" הוא חייך ועצם עיניים, נתתי לו נשיקה על המצח והסתובבתי לצד שני, "לילה טוב" לחשתי, גם אני נרדמתי תוך כמה דקות.
"ילדה דפוקה זה מה שאת" הוא צעק, נשמע כאילו האלכוהול דיבר ממנו, זה לא היה אסף.
הים היה ריק מאנשים, רק אני והוא
"אני שונאת אותך!" בכיתי
"את לא, את אוהבת אותי, בגלל זה כ"כ כואב לך שאני לא אוהב אותך" הוא צחק
"תמות" סיננתי
"ואם לא מה תעשי? תקיאי? תחתכי ורידים? ילדה מסכנה זה מה שאת... תמצאי חיים" הוא צעק, אור פתאום הופיע, הוא ישב בצד והסתכל על שנינו, כאילו נהנה מהכל.
"אתה צריך עזרה! אני מסכנה?! אתה כל היום שותה!"
"לכי זדייני... אה שכחתי! כבר עשית את זה!" הוא צחק
"אני כ"כ מקווה שתמות" בכיתי, הסתובבתי כדי ללכת משם, אבל מישהו תפס לי את היד, הסתובבתי, וזה היה עידן, ידעתי שזה אסף, אבל היו לו את הפנים של עידן.
"תעזוב אותי!" בכיתי, אבל הוא רק ניסה לקרוע ממני את החולצה, בעטתי בו, הרבצתי לו הכי חזק שיכולתי, אבל הוא היה יותר חזק...
"וואו תירגעי!" אסף רכן מעליי, התעוררתי בבכי, לא הצלחתי עוד לצאת מהחלום
"תהרגי אותי וזהו" הוא צחק "על מה חלמת?"
"אל תיגע בי" הסתכלתי עליו, הוא מיד עזב אותי בידיים מורמות, נכנעות, הוא היה כ"כ מבולבל "בבקשה" הוספתי
"שוב חלמת על..." הוא לא סיים את המשפט
"אני לא רוצה לחזור לישון" בכיתי, התיישבתי, הוא ישב מהצד השני, מודאג.
"השעה חמש בבוקר" הוא אמר, שמתי לב שבחוץ עדיין היה חושך "תספרי לי על מה חלמת" הוא ביקש, ידעתי שאני לא יכולה לספר לו... הוא כ"כ ייעלב...
"עזוב, תחזור לישון... מצטערת שהערתי אותך" ניסיתי לייצב את הקול שלי מהבכי
"נו תספרי כבר" הוא האיץ בי
"אתה תשנא אותי" אמרתי, הוא ניסה להתקרב קצת, אבל התרחקתי ממנו
"זה משהו עליי?" הוא שאל
"אני מצטערת" שוב התחלתי לבכות קצת, אבל בשקט, רק חסר לי שאבא או אורית יקומו
"עשיתי לך משהו? תספרי כבר אני מבטיח שאני לא אפגע"
"חלמתי שאתה שיכור, ואנחנו רבים" התחלתי, ניסיתי להתגבר על הכאב בגרון שנוצר בגלל המחנק
"לא ריב רגיל, אלא ממש... ריב, קללות וכאלה, ואז אתה תופס אותי... ויש לך את הפנים של עידן" ניסיתי לנשום עמוק
"ואתה מנסה לאנוס אותי" הצלחתי לומר את המשפט הזה, כאב לי להוציא אותו מהפה שלי בכלל, אסף בחיים לא היה פוגע בי, בחיים לא, הוא נשמה.
"אני בחיים לא אפגע בך, את יודעת את זה" הוא אמר, הוא נראה כ"כ פגוע... אבל זו לא אשמתי
"אני יודעת, אני כ"כ מצטערת... זה לא מגיע לך" בכיתי שוב, הרגשתי כמו איזו כפוית טובה אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי.
"זה בסדר, את לא אשמה" הוא חייך
"את רוצה שאני אלך?" הוא שאל
"לא... אל תשאיר אותי לבד, אני ממש מפחדת" החזקתי לו את היד
"בואי" הוא חייך, אחר כך נכנסנו שנינו מתחת לשמיכה וישנו כפיות, היא חיבק אותי חזק, ולא פחדתי... לא פחדתי ממנו, רק פחדתי שאני אחלום שוב דבר כזה, ועוד עליו... על האדם שעשה אותי הכי מאושרת בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story