תודה רבה על התגובות, איזה חיוך ענקי היה לי כשקראתי אותן :)
בכל מקרה, הפרק הבא זה פרק שאני דיי אוהבת איך שהוא יצא לי, דווקא בגלל שהרבה ממנו לקוח מהמציאות, והרבה מאוד מתוך איך שאני מרגישה.
את השיר הבא שמעתי בזמן שכתבתי אותו בלופים, זה אחד השירים הכי מדהימים שיש, תשמעו אותו בזמן שאתם קוראים זה תורם, לפחות לי זה תרם לכתיבה. http://www.youtube.com/watch?v=siNsgbIWhAQ
קריאה מהנה 3>
ברגע שנכנסתי הביתה עפתי ישר אל המיטה, שוב בוכה עד שאני אירדם, רק בוכה את הכל החוצה, את זה שאני כרגע חצי איבדתי את הילד שהכי אהבתי בעולם.
שעובר עליו משהו ושהוא לא נותן לי בכלל לנסות לעזור לו.
שקעתי בשינה עמוקה, רק לברוח, רק לברוח.
פרק 45
קמתי לחדר שקיבל את צבע השקיעה, לחשוב שרק לפני שבוע זה היה אסף שישב איתי מולה ואמר כמה הוא אוהב אותי.
הפנים שלי היו נוקשות מהדמעות שהתייבשו עליהן, אני מגיבה כמו ילדה קטנה... זה לא לנצח, אני חושבת.
הבטן כואבת, הראש כואב, הכל כואב... אני כנראה לא אלך מחר לבית הספר.
בא לי כ"כ ללכת לשירותים להקיא, זה הרגיש כ"כ טוב להקיא ככה שוב, אני במצב שכבר לא איכפת לי, בלעדיו זה כאילו אין יותר כלום, אין לי עולם אחר ממנו...
תוך תקופה כ"כ קצרה הפכתי אותו לדבר היחידי שיש לי, לדבר היחידי שאני רואה, ועכשיו? אם לא נהיה ביחד? לא יישאר לי כלום, אני אהיה עיוורת.
הוא עובר תקופה רעה, ואני לא יכולה לעזור לו, אני לא אצליח בכלל לדבר איתו, להסתכל לו בעיניים.
רציתי לעשות משהו טיפשי, משהו כ"כ טיפשי שיגרום לו לחזור אליי, אם הוא אוהב אותי למה הוא עוזב אותי? הפסקה פירושה פרידה, אני יודעת, אני לא ילדה טיפשה.
הסתכלתי על הפלאפון, שיחה שלא נענתה מסער וSMS מאסף.
"דברי איתי, אני לא רוצה שזה יהיה ככה" באמת? דווקא נראה כאילו הוא מאד רוצה שזה יהיה ככה.
"הלו?" הקול של סער נשמע מהצד השני של השיחה
"חיפשת אותי?" שאלתי כמו זומבי
"כן... איך את מרגישה?" הוא שאל
"רע"
"שמעתי שלא הרגשת טוב והלכת"
"כן"
"ואסף גם סיפר לי..."
לא עניתי אחרי זה, לא היה לי מה לומר ולא רציתי להתחיל לבכות שוב
"הוא עובר חרא תקופה" הוא המשיך ואמר
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?" שאלתי לבסוף
"לא יודע... שלא תחשבי שהוא כבר לא אוהב אותך, הוא סיפר לי... הוא אמר שזה לא פייר כלפיך לספוג את ההתנהגות שלו"
"שייתן לי להחליט מה פייר כלפי ומה לא" אמרתי בכעס רק מעצם העובדה שהוא מגן עליו
"תדברו" הוא אמר
"נראה כבר... טוב תודה על הדאגה, אני חוזרת לישון" אמרתי
"זה לא יפתור לך את הבעיה את יודעת, אולי אני אבוא לארח לך חברה?" הוא הציע
"עזוב אני רוצה להיות לבד"
"אוקי... " הוא נשמע מאוכזב מעט
"ביי סער תודה"
"ביי מתוקה"
נשכבתי על המיטה, הדמעות התחילו לרוץ להן מעצמן, החלטתי לצלצל לאסף, אולי נדבר ונחזור, אולי אני אשכנע אותו לחזור אליי...
"כבר חשבתי שלא תדברי איתי" הוא ענה
"הנה אני מדברת איתך" אמרתי, מנסה להישמע קרה ככל האפשר
"אנחנו חייבים להיפגש, אני לא רוצה שזה יהיה ככה..." הוא אמר
"אוקי... היום?" שאלתי
"כן, רוצה בפארק?"
"אוקי... מתי?"
"עכשיו זה טוב?"
"כן... עוד עשר דקות אני שם" אמרתי
תוך עשר דקות הייתי בפארק, שום זכר לדמעות של מקודם, רק אותו פרצוף תחת שלא ירד
"איך את מרגישה?" הוא שאל ברגע שהתקרבתי אליו
"יהיה בסדר, מה רצית לומר לי?" שאלתי, שוב קרה אליו, מפחדת לבכות
"תקשיבי... אני עושה את זה רק לטובתך, תאמיני לי" הוא אמר בזמן שהתיישבנו
"אני לא רואה איפה טובתי בכל זה"
"אחרי יום שישי, איך שהתנהגתי... הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך, מה את חושבת שלי זה קל? אני עדיין לא בטוח אם אני עושה את הדבר הנכון, אבל את לא צריכה להיות זו שתיפגע בגלל המצב רוח שלי" הוא אמר, מנסה כ"כ לגרום לי להבין
"אבל תגיד לי מה קרה לך, תן לי לעזור לך, ככה פתאום בלי שום הודעה אתה מתנהג לי כמו ילד מפגר, תסביר מה קרה" התחננתי
"עזבי את תשנאי אותי אם אני אגיד לך" הוא נראה מיואש לגמרי
"אני אשנא אותך אם לא תגיד לי" שיקרתי, כי אני פשוט לא מסוגלת לשנוא אותו... בעיה.
"טוב... אני נשמע כמו איזו בת אבל אני מרגיש לבד..." וואו, קיבלתי מן הלם כזה ששמעתי אותו אומר את זה, הילד שמוקף בהכי הרבה חברים, אני איתו, איך הוא לבד?
"מה איתי? מה עם בן? מה עם סער?" שאלתי
"בן וסער... לא יודע אנחנו חברים טובים זה פשוט שאני מדבר איתם והם כאילו לא יודעים לדבר על כלום חוץ ממוזיקה או משחקים בפלייס"
"לא נכון דווקא סער מאד עזר לי כשהייתי צריכה אותו" לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר, תאכלס שניהם נורא תומכים
"לא מרגיש שאני יכול לדבר איתם יותר"
"ומה איתי?" נפגעתי, וואי כמה שנפגעתי ממנו
"את זה משהו אחר, אבל עדיין כשאת היחידה איתי? זה פשוט לא מספיק, עם כמה שאני אוהב אותך והכל, זה לא מספיק" הבנתי אותו אבל זה עדיין כאב איפשהו לשמוע אותו אומר את זה.
"אז אתה עוזב אותי, כי אתה מרגיש לבד, למרות שאני היחידה שאיתה אתה לא לבד? אתה באמת חושב שזה הגיוני?" שאלתי, צוחקת מן צחוק מלא כאב, מנסה להבין אותו
"כן כי אני יודע שאני יכול לפגוע בך ואז תשנאי אותי, ואני לא עוזב אותך, זה רק זמני, עד שתעבור התקופה הזאת"
"תעשה לי טובה אני לא מפגרת אוקי? אין כזה דבר זמני... אתה תכיר מישהי, או שתפסיק לאהוב אותי, או שנחזור וזה כבר לא יהיה אותו הדבר" אמרתי, פחדתי שהוא יעזוב אותי
"אז אולי זה עדיף... אני לא יודע מה לומר לך, אני ממש לא בנוי עכשיו למערכת יחסים הזאת, ואת יודעת כמה אני אוהב אותך, אבל אני פשוט לא מסוגל להחזיק את הקשר הזה עכשיו... מצטער" הוא אמר
"גם אני מצטערת" אמרתי כועסת
"דיי נו, אני צריך אותך כידידה עכשיו, אני לא רוצה לאבד אותך"
"אתה חושב שאני יכולה להיות ידידה שלך ככה? מצטערת אני לא מסוגלת" אמרתי וכבר הרגשתי איך דמעה יוצאת לי, ישר ניגבתי אותה
"דיי נו" הוא נראה כ"כ מאוכזב
"לא יכולה אסף! אוקי? אני פשוט לא יכולה!" צעקתי
"אבל אני צריך אותך" הוא נשמע כמו איזה ילד מפגר, 'אני צריך אותך' עלאק, ילד מטומטם.
"גם אני צריכה אותך, זה מזיז לך בכלל?" שאלתי עצבנית
"וואו את ממש מתנהגת כמו ילדה קטנה את שמה לב?" הוא החזיר לי עצבני
"אם אני ילדה קטנה אז למה אתה כ"כ צריך אותי?"
"את יודעת מה? את צודקת אני לא צריך אותך" הסתכלתי עליו בהלם, אחרי זה קמתי והלכתי משם, שמעתי אותו קם מיד אחרי, ניסיתי לעצור את הדמעות עד שאני אגיע לחדר.
המילים האלה כאילו דרכו לי על הלב וריסקו אותו, וואו, לא חשבתי שדווקא הוא יוכל לגרום לי לחזור לכל מה שהייתי לפני שבאתי לפה, אבל עכשיו? לא איכפת לי ממנו, לא איכפת לי מאף אחד, אני רק רוצה לרוץ לשירותים להקיא, ואז שיגלה את זה, שיראה מה הוא עשה לי, אני שונאת אותו, הכי שונאת אותו שבעולם!
נכנסתי לחדר, מתחמקת מהשאלות של אורית ואבא על איך אני מרגישה, רצתי לחדר, נעלתי את הדלת, והתיישבתי על הרצפה, נשענת על הדלת, בוכה הכל החוצה, בכי חרישי שגרם לי לכאב בטן יותר גדול.
כ"כ רציתי למות באותה שנייה, אין דבר שיותר רציתי ממוות מהיר שייקח אותי מפה, למה עברתי לאילת?! איזה אלוהים ואיזה אושר?!
אני שונאת את העולם המזדיין הזה, עד שהייתי מאושרת וחשבתי שזהו! שנגמר כבר! אז לא, זה חוזר שוב, כי אני לא נועדתי להיות מאושרת, לא נולדתי בשביל זה, נולדתי בשביל להיות הבובת סמרטוטים של אלוהים או מה שזה לא יהיה, בובה שאפשר להתעלל בה, כמה אני יכולה להחזיק?!
רק המחשבה על להקיא גרמה לבכי להיות חזק יותר, כואב יותר בכל אזור בגוף.
מצאתי את עצמי יושבת, רוצה להתקשר למישהו לבכות לו, רק כדי לגלות שאין לי למי להתקשר, פשוט אין.
כלום עכשיו חוץ מלירות לעצמי בראש לא נראה לי הגיוני, כעסתי על עצמי, על התגובה שלי, הרצון הזה למות רק בגלל פרידה, אבל זה היה יותר מזה.
זו לא הפרידה עצמה שהכאיבה לי כ"כ, זה היה יותר העניין שעד שאני כ"כ מאושרת זה גם נלקח ממני, כאילו שזה לא מגיע לי, וזה לא מגיע לי... כי אני זונה, אני השרמוטה ששכבה בגיל 15 עם ילד מפגר רק כדי שישים לב אליה, אני השרמוטה שנאנסה רק כי ראו שאני כזו נותנת, אני האימו המסריחה שחתכה ורידים פעמיים, ששיחקה בבנים ככה.
בדרך כלל בנות שנאנסות מפחדות ממגע, אבל אני? אני רק הלכתי כדי לקבל כזה, אני כזו ילדה מפגרת, אני שונאת את עצמי כ"כ עכשיו, אני פשוט שונאת.
רציתי להתקשר לספיר ורונית, אבל מה זה ייתן לי? רציתי להתקשר לאור, אבל זה יותר מדיי אירוני, וגם זה לא יעזור לי... רציתי להתקשר לסער, או לבן, אבל זה רק בגללם!
הכי הרבה רציתי את אסף, פאק בחיים שלי לא הייתי צריכה מישהו כמו שאני צריכה אותו עכשיו.
ידעתי שאני בטח צריכה להתקשר אליו, לפני שאני אעשה משהו באמת טיפשי... נימאס לי מכל זה, אני רק רוצה שזה יחזור להיות נורמאלי שוב!
"את כ"כ צפויה" הוא ענה, קצת נעלבתי מזה
"אם אתה רוצה אני אנתק עכשיו" ניסיתי לא להישמע בוכה
"להזכירך את זאת שרצית שננתק קשר"
"אולי תבוא לפה? לא טוב לי ככה" התחננתי
"ליאב..." הוא נשמע מיואש
"בבקשה, אני מפחדת שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו אחר כך" הדמעות שוב יצאו
"אני בא, אבל תירגעי אני לא רוצה לראות אותך בוכה"
אחרי 10 דקות הוא כבר היה אצלי, כנראה אורית או אבא פתחו לו את הדלת, שמעתי אותו מלמעלה, בדיוק יצאתי מהשירותים אחרי ששטפתי פנים.
"את בסדר?" הוא שאל כששנינו נכנסנו אל החדר
"לא... אני לא יודעת מה יש לי" ניסיתי להישמע חזקה ללא הצלחה
"את הופכת את זה לכ"כ קשה"
"אני מצטערת, לא היה לי למי להתקשר, ופחדתי להישאר לבד" דמעות שוב התחילו לצאת, מה קורה לי לעזאזל?!
"מפחדת? אני מקווה שאת לא עושה שטויות" הוא הסתכל כועס
"אני רוצה, בגלל זה אני מפחדת"
"בואי הנה" הוא התקרב אליי וחיבק אותי, לא רציתי לצאת מהחיבוק הזה, אותה הרגשה כאילו זה החיבוק האחרון ממנו, בחיים לא לקחתי כ"כ קשה פרידה.
"אני לא רוצה שתעזוב אותי" התחננתי
"אל תתחילי, אני מנסה להסביר לך ואת לא מבינה" עדיין הייתי בתוך החיבוק שלו
"לא רוצה להבין, אני רוצה שלא תעזוב אותי"
"אני מסביר לך שזה זמני אבל למה את עושה הצגות?" הוא הוריד את הידיים שלו, לקחתי צעד אחורה כדי להסתכל לו בעיניים, להבין אם הוא באמת חושב שאני סתם בוכה לו פה או שהוא בכוונה מנסה לפגוע!
"הצגות? אני הייתי כ"כ קרובה ללהקיא עכשיו! אתה זה שאמרת שלא משנה באיזה ריב נהיה שאני ישר אפנה אליך!" הזכרתי לו
"כן אבל לא ידעתי שתנצלי את זה ככה! את לא מבינה? לא רוצה את הקשר הזה עכשיו, תפסיקי לגרום לי להרגיש יותר רע, גם ככה זה לא היה נמשך לנצח לא?!" הוא הרים את הקול אבל לא צעק, הבכי שלי התחזק יותר, בעצם... לא בכיתי, אבל זה כאילו מישהו פתח את הברז של הדמעות על הזרם הכי חזק, כמו בסרטים המצוירים, תכף נתבע פה.
"זה לא זמני" אמרתי אחרי שתיקה של כמה שניות
"מה? מה זאת אומרת?" הוא היה מבולבל
"זה לא זמני, אני לא אחזור אליך, קשר זה אמור להיות בטוב וברע, לא כל פעם שיהיה לך טוב אתה תהיה איתי וכשלא אז תעזוב אותי, ואתה צודק, זה לא היה נמשך לנצח גם ככה, זה נגמר פה" כ"כ כעסתי, בחיים לא רציתי לגמור את זה, אבל אני לא אסבול את זה שוב, לא רוצה.
"וואי נו, למה זה צריך להיות כ"כ מעיק איתך? אני אוהב אותך אני לא רוצה שניפרד, אני פשוט צריך זמן להבין מה אני עושה עכשיו, אני רק דואג לך שלא תיפגעי וזאת התודה שלך" העיניים החומות שלו ננעצו בי וגרמו לי להרגיש רע, אבל לא רציתי לתת לעצמי שוב, דיי, דיי כבר אני לא יכולה יותר... שיגמר כבר.
לא עניתי לו, היינו בשקט כמה שניות
"אני רק רוצה שלא תלך" הסתכלתי על הרצפה, הרגשתי כ"כ ילדה קטנה, הרגשתי טיפשה.
"תקשיבי... אולי... אולי ניתן לזה עוד ניסיון" הוא היסס, לא ידעתי מה לענות לו, כי אני רוצה אבל הוא לא נראה ממש מעוניין.
"אתה לא רוצה" הסתכלתי עליו
"אני רוצה לנסות, אבל הקטע הוא שעכשיו אין לי כוח לזה, אני לא רוצה שנאבד את זה או שתשנאי אותי רק כי אין לי כוח, אני רוצה שנחזור למה שהיינו ואני יודע שזה לא יקרה אם נהיה עכשיו יחד" פתאום התחלתי להבין טיפה את מה שהוא אומר, אבל אני לא יכולה ולא רוצה להיות בלעדיו, בטח לא כרגע, שאני מרגישה כ"כ רע...
"אני פשוט לא חושבת שאני מסוגלת להיות עכשיו לבד"
"בואי ננסה ואז נחליט" הוא אמר, הנהנתי, אבל הרגשתי רע, גאד זה לא עובר.
יום אחריי בבית הספר לא היה יותר טוב, הוא ישב עם בן בזולה ואני עם הבנות בספסלים, שום הפסקה לא ראיתי אותו, ומתחילת השנה אנחנו כמעט כל הפסקה יחד... זה טיפה מוזר, הוא מנסה להתחמק ממני?
השעה הבאה הייתה תנ"ך שזה בכיתה, ומכיוון שאני יושבת לידו אני אקבל היום קצת יחס, חוץ שלום בבוקר עם נשיקה קרה.
"היי" חייכתי לבן שנכנסתי, "היי גם לך" חייכתי אל אסף ונתתי לו נשיקה בפה, היה לה טעם של סיגריה, בא לי לחזור לעשן.
"מה קורה?" הוא שאל
"בסדר מה איתך?"
"טוב, תקשיבי לקחתי לך את הדפים משיעור שעבר" הוא הוציא את הדפים מהתיק
"תודה מאמי" חייכתי אליו, הוא חייך חזרה והסתובב לבן,סידרתי בינתיים את הדפים במחברת ואז המורה נכנסה.
כל הכיתה נעמדה, גם אני אחרי שתי שניות.
התחלנו בשיעור, ניסיתי להתרכז אבל הייתי יותר מרוכזת באסף, שהיה מרוכז רק בלדבר עם בן.
ציירתי לי סתם דברים במחברת, לא הייתי כבר מרוכזת בכלום, רק ניסיתי לצייר פרצוף ולא יצא לי.
"ליאב תתרכזי בשיעור בבקשה" המורה ביקשה
מיד הנחתי את העט והסתכלתי עליה, בזווית העין ראיתי את אסף מסתכל עליי
סוף השיעור הגיע, גם היום הגיע לקיצו, הביתה סופסוף.
"את באה הביתה?" בן שאל
"כן" אמרתי בזמן שארזתי את הדברים שלי
"טוב יש לי עוד שעה" אסף אמר
"ביי מאמי" אמרתי ובאתי לתת לו נשיקה, אבל הוא כנראה לא שם לב והסתובב, הרגשתי מטומטמת, איזה ייבוש...
"אסף?" שאלתי בקול תוהה
"מה?" הוא שאל
"טוב שלא ייבשת אותי עכשיו" צחקתי, אחר כך באתי אליו ונתתי לו נשיקה על הפה, הוא חייך חיוך קטן והלך, אני לא יודעת אם אני מרגישה ככה כי אני פרנואידית או שבאמת הוא מתרחק ממני.
"הוא סיפר לי" בן אמר בזמן שיצאנו מהכיתה לכיוון השער
"הוא סיפר לך גם למה?" שאלתי, בטון מאשים מעט
"למה מה? למה הוא רצה שתיפרדו?"
"כן"
"הוא אמר שהוא עובר חרא תקופה והוא לא רוצה שזה יצא עלייך..." הוא חזר על אותו המשפט כמו שאסף אמר לי
"הוא אמר לך למה הוא עובר חרא תקופה?" שוב אותו טון מאשים
"לא, אני גם לא שואל" הוא אמר
"מה? לא איכפת לך שרע לו?" שאלתי קצת מופתעת, בעצם הרבה מופתעת
"אני מכיר אותו... תראי לכולם יש תקופות, אבל אצלו... זה צומי, הוא רוצה צומי, חוץ מזה שזה לא באמת יעזור" לא האמנתי איזה אגואיסטיות נחשפת פה!
"מה לא יעזור? תנסה לעזור לו! אל תשאיר אותו לבד" אמרתי קצת בקול רם
"תקשיבי הוא יכול לעשות שטויות ואני תמיד אהיה שם כדי לעזור לו, אבל זה אסף, את עוד לא חווית את התקופות האלה שלו, תאכלס אתם לא מכירים יותר מארבעה חודשים, את לא יודעת איזה דברים הוא עושה כשהוא מרגיש ככה" הוא אמר
"איזה דברים למשל?" שאלתי
"הוא משתכר כל הזמן, כמעט כמו שהוא היה בשישי אבל הפעם הוא באמת הגזים... והוא גם מתבודד כזה, הוא היה מכבה על עצמו סיגריות את קולטת?" הייתי בשוק, זה כ"כ הזכיר לי אותי! אבל אסף? אסף לא עושה דברים כאלה!
"אין מצב..."
"נשבע לך נו, תשאלי אותו אם את רוצה... אבל בכל מקרה, אין כ"כ מה לעשות, הוא רוצה צומי... וגם זה תמיד עובר לו, ואגב בגלל זה אמרתי לך שאתם דומים כשאתם שותים"
"אתה חושב שאני שותה בשביל צומי?" שאלתי
"לא יודע, אבל הכוונה לזה שאתם עושים שטויות אחרי שאתם שותים, כמו אז שרצית לחתוך ורידים..." הוא הזכיר לי, זה נראה לי כ"כ מזמן למרות שזה לא ממש...
"בכל מקרה, הוא מרגיש לבד... ואני לא יכולה לעזור לו, והוא רק מרחיק אותי, אז כדאי שתהיו שם בשבילו" אמרתי
"את תראי שתוך שבוע זה יעבור לו, זה כל פעם ככה" הוא אמר
"אז אתה חושב... שבאמת כדאי לנו לעשות הפסקה?" שאלתי את מה שלא רציתי לשאול
"להגיד לך תאכלס... הוא אמר לי שהוא רוצה לקחת הפסקה והוא לא יודע מה לעשות, אז אמרתי לו שלדעתי זה יהיה הכי טוב"
"מה? למה אמרת לו את זה?" הייתי טיפה מבולבלת
"כי זה באמת יהיה הכי טוב בשבילכם, אי אפשר לסבול אותו בתקופות האלה, וזה גם ככה יעבור לו תוך שבוע, ככה זה גם היה עם עמית את יודעת כמה הפסקות היו להם?" הוא צחק
"כן ותראה איך זה נגמר..." הזכרתי לו
"כן כי הוא לא אהב אותה, ותראי אני מכיר אותו כל החיים וזו פעם ראשונה שאני רואה אותו ככה מאוהב, וזה לא מצחיק הוא באמת אוהב אותך אין לך מה לדאוג" הוא אמר, זה כ"כ הרגיע אותי...
אחרי 10 דקות כבר הייתי בבית, שכבתי במיטה וחשבתי קצת... הפסקה? אולי זה באמת הכי טוב...
"אני צריכה לדבר איתך, בוא אליי כשתסיים ללמוד" שלחתי לו SMS
תוך חצי שעה הפלאפון צלצל
"אני מתחת לבית שלך" הוא אמר
"אני יורדת נשב בגינה" אמרתי לו, הגינה הכי לא שימושית בעולם...
"על מה רצית לדבר?" הוא שאל
"תראה... דיברתי קצת עם בן וחשבתי... אולי באמת עדיף שנעשה הפסקה" אמרתי, כאב לי רק מלחשוב על זה אבל זה רק לטובה, וגם נחזור אחר כך... נתאמץ שזה יצליח
"אוקי... אבל אנחנו עדיין ידידים עד שנחזור נכון?" הוא שאל
"כן, זה יהיה לי מאוד קשה, אבל אם אתה צריך... אני פה" אמרתי, היה לי קשה להוציא חיוך
"תודה" הוא חייך "כנ"ל"
"בן סיפר לי משהו... ואני רוצה לדעת אם זה נכון" אמרתי
"שוט"
"זה נכון שהייתה לך תקופה שהיית מכבה על עצמך סיגריות ומשתכר מלא?" שאלתי
"כן... אבל זה היה אז" הוא אמר, משום מה לא האמנתי לו
"אתה עדיין שותה הרבה" הזכרתי לו
"כן אני אוהב לשתות אז מה?" הוא שאל
"אתה מגזים"
"לא, את מגזימה, אפשר לחשוב שאת אף פעם לא שותה ואת אף פעם לא עשית שטויות כשהיית שיכורה" הוא אמר להגנתו, כאילו אני תוקפת אותו או משהו... אבל אני רק מנסה לעזור לו הוא לא רואה?
"כן אבל אתה ממש משתכר, ואני כבר הפסקתי עם זה, וחוץ מזה זה היית אתה שהטיף לי איזו מטומטמת הייתי ועכשיו אני מגלה שאתה עושה את אותו הדבר"
"לכבות על עצמי סיגריה, מה שאני כבר לא עושה אבל לא משנה, זה עדיין לא כמו להקיא או לנסות להתאבד" הוא אמר, שוב מגן על עצמו
"זה כן, אתה מנסה לפגוע בעצמך ואני ניסיתי לפגוע בעצמי, זה לא משנה מה אנחנו עושים זה משנה ששנינו ניסינו לפגוע בעצמנו, חוץ מזה שאתה משתכר ולך תדע מה תעשה כשתהיה שוב שיכור" הסברתי לו, לא נראה לי שהוא קולט
"טוב תקשיבי את ממש מגזימה, כולם שותים זה לא כזה ביג דיל"
"עזוב זה לא באמת משנה מה אני אגיד אתה לא תפסיק לשתות נכון?" שאלתי מיואשת
"נכון, כי את מגזימה" הוא שוב חזר, זה עיצבן אותי
"טוב עזוב, מצטערת שאני מנסה לעזור לך" אמרתי ממש מעוצבנת
נכנסתי הביתה והוא הלך, הייתי עייפה מדיי בשביל לחשוב, הלכתי לעשות קצת שיעורים, ואז פשוט ישבתי ושיחקתי במחשב, מנסה לא לחשוב יותר מדיי, אין לי כוח להתעמק בחיים עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story