לפני כמה ימים הלכתי להצגת היחיד(ה) "את כבר מאושרת?" של ורדה בן-חור.
בדרך כלל אני סולדת מהצגות יחיד. שחקן בודד שמשחק את עצמו, את אמא שלו, המורה שלו, החבר שלו, הבת שלו ואפילו את הכלב מתיש אותי, מפריע לי לעקוב ובכלל, אני מאשימה את מערכת החינוך שסחבה אותי בתיכון לכל מיני הצגות מוזרות מהזן הזה ועוררה בי, כמו כל בת טיפש עשרה טיפוסית, סלידה לנצח מהז'אנר.
ובכל זאת, קשרים משפחתיים עושים את שלהם ומצאתי את עצמי הולכת להצגה עם ציפיות טיפה יותר גבוהות מהבוהן שלי.
וכמו בכל האגדות, יצאתי מההצגה נפעמת ומלאת תובנות אישיות.
ורדה מתארת את כל הקורות אותה במהלך השנים; בית הספר, התיכון, הדיאטות, הרווקות, החתונה, הלידות, הגירושין, הקריירה, בקיצור, כל תחנות החיים...
וממרומי גילה היא מספרת על אבא שלה- המצפן שלה.
בכל שינוי שעבר עליה, בכל שלב, הוא תמיד חיבק ואהב, ושאל רק שאלה אחת קטנה, שאומרת, בעיני כל כך הרבה- "נו, ורדל'ה, ועכשיו את כבר מאושרת?"
כי מה בעצם ההורים שלנו רוצים? הם רוצים לראות אותנו מאושרים, כל השאר זה רק תוספות, שאמורות לשפר ולהרחיב את הבסיס- אושר.
ואחרי ההצגה יצאתי, ואין לי מושג אם ורדה כבר מאושרת, או מה זה אושר, אבל הבנתי שזה גם בדיוק מה שההורים שלי מאחלים לי, מבט של שמחה בעיינים, כזה שאומר שטוב לי ואני שלמה, וכל השאר- זה באמת סתם, דיבורים של יום-יום....
אז אולי עכשיו יהיה לי טיפה יותר קל לקבל את השאלות שלהם, הדאגות, החיבוקים והבקשות.
הם בסך הכל רוצים אותי מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
