חדר משלך

..."לזה אני מתכוון כשאני אומר לבנות תת-תרבות קטנה משלך, אמר מורי. אני לא מתכוון לכך שתתעלם מכל החוקים של החברה שלך. למשל, אני לא מסתובב עירום. אני לא נוסע באור אדום. הדברים הקטנים, אני יכול לציית להם. אבל הדברים הגדולים- איך אנחנו חושבים, מה חשוב בענינו- את הדברים האלה כל אחד צריך לבחור בעצמו. אתה לא יכול לתת למישהו אחר- או לחברה כלשהי, לקבוע אותם בשבילך.

כך לדוגמא את מצבי. הדברים שעלי להיות במבוכה בגינם עכשיו- חוסר היכולת ללכת, חוסר היכולת לנגב את התחת, הרצון לבכות לפעמים כשאני מתעורר בבוקר- אין בהם שום דבר מביך או מביש.

אותו הדבר בנוגע לנשים שאינן רזות מספיק, או גברים שאינם עשירים מספיק. זה פשוט מה שהתרבות שלנו גורמת לנו להאמין. אל תאמין לזה". ("ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום ע"מ 133-134).

אני בת 26 עוד מעט.

מעולם לא השתזפתי כשלגופי בגד ים בלבד.

אני לא שמנה, באמת שלא.לא שמנה מספיק בשביל להצדיק את זה.

ובכל זאת, בחיים לא הופעתי בציבור כשלגופי ביקני בלבד.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה הלכתי עם בגד ים שלם, כי זה מה שקנו לי, אני מניחה שזה יותר פרקטי כשאת ילדונת שמשתוללת בבריכה כל הקיץ.

אחר כך התחילו לגדול הציצים והתביישתי אז מצאתי את עצמי נכנסת למים רק כשאני עם בגד ים וחולצה מעל, מכסה את הניצנים. את הרעיון המגוחך ללבוש שאבתי מחברותי שאף הן התביישו בניצני השדיים שלהם, במיוחד בשיעורי השחייה בבית הספר בהם השתתפו בנים ובנות כאחד באותה הבריכה.

בסביבות גיל 13 שמתי לב שיש לי ורידים מאוד ברורים ברגליים מאחורה וגם צלוליטס ובכלל החלטתי שאני שמנה מידי בשביל להסתובב ככה עירומה ולכן הענשתי את עצמי בלבישת מכנסיים קצרים מעל הבגד ים וככה,הלכתי לים ולבריכה כאילו יצאתי ממאה שערים לפני דקה.

בעוד כולן הסתובבו בים ובבריכה בבגדי ים בקיני הבנתי שהמצב קצת מגוחך והחלטתי שהחלק הכי פחות נורא לחשוף זה הציצי, כי השמועות אמרו שבנים מתים על זה וככה זה ימשוך את כל תשומת הלב והם לא ישימו לב לכל שאר הגוף שלי.

אז הלכתי וקניתי בקיני; הוא היה כחול, במידה 38 (ואני חשבתי שזה מידה ממש,ממש גדולה וישר תלשתי את התווית, שהחברות לא יראו את המידה חס וחלילה), של פלפל והוא היה הבקיני הראשון שלי.

נהגתי ללבוש אותו ביחד עם ג'ינס קצרים שהיו ממש באופנה וככה היה לי שיזוף של חזייה ושל מכנסיים קצרים, זה היה קו השיזוף שלי.

מאז ועד היום.

בשנים האחרונות מצאתי פתרון יותר נוח. הפסקתי להשתזף.

אני לבנה מטבעי ואחרי הקיץ הראשון שלי בת"א אחרי הצבא, כשראיתי את כמויות הנמשים החדשים על עורי אחרי ימי שיזוף בחוף גורדון באזור הכתפיים והאף שלי החלטתי שמספיק, זה כבר מסוכן מידי.

אבל כבר חודש שאני בתאילנד וכולם כל כך שזופים. אי אפשר להתחמק מזה.

אני וחבר שלי עוברים מחוף לחוף, כל היום בשמש ולמרות שקמפיין "חכם בשמש" של ערוץ הילדים מלפני עשר שנים השפיע עליי עמוקות, אני עדין מוצאת את עצמי מקנאה בכל הגופות הללו, שיחזרו לארץ בשיא החורף ויראו את השיזוף החום שלהם.

כל כך בא לי שכשאני אחזור ישאלו אותי "איפה היית"? ואני אוכל להשוויץ ולהגיד שהייתי בתאילנד וששם חחחחחחםםםם!

אז החלטתי לחבוש כובע, לשים המון קרם הגנה ולהשתזף לאט ובזהירות.

הגענו לחוף "קו פיפי דון", פרשנו מגבות ולונגים, מרחנו אחד את השנייה היטב,היטב, הוא הוריד חולצה, פתח את הספר והתחיל לקרוא ואני הורדתי את החולצה בזהירות ונשכבתי עם המכנס הקצרצר וחזיית הביקני.

הוא הסתכל עליי ושאל מה הקטע?

אתם מבינים, הוא מכיר אותי כבר שנה שלמה וזה פשוט לא הסתדר לו שאני, החברה עם הביטחון העצמי הגבוה, זו שהוא עבד כל כך קשה בשביל להשיג, שעושה כל כך הרבה דברים בזכות עצמה, עצמאית, עובדת, לומדת...אני מתביישת בגוף שלי?

ראיתי על הפנים שלו את המחשבות שעברו לו בראש? משהו בסגנון של "לא יכול להיות שהיא אחת מהן, הבנות האלו, שלא רואות את עצמך במראה אלא רואות איזה מפלצת מכוערת שנמצאת רק בדמיונן".

מה יכולתי לעשות? אמרתי לו שככה יותר נוח ונשארתי עם המכנסיים.

אבל המחשבות לא הרפו ממני, פתאום הכל נראה לי מגוחך, כל כך השתנתי בשנים האחרונות שבהן לא לבשתי בגדי ים שלא יצא לי להתעסק במחשבות על בגדי ים ומכנסיים ומה דעתי בנושא.

למחרת לא הבאתי את המכנסיים. בכוונה. וכל היום הייתי עם תחתון וחזייה.

אף אחד בחוף לא נעץ בי מבטים של אימה, החבר לא שאל שאלות ולא העיר הערות וזה הרגיש כאילו הסתובבתי כך מאז ומעולם.

אחרי כמה ימים הסתכלתי במקלחת וראיתי שיש לי שיזוף של קו בקיני באזור העגן ולא של מכנסיים לראשונה בחיי.

זה הדהים אותי.לא יכולתי להוריד את העיינים מהאזור, בחיים לא חשבתי על עצמי במונחים של בחורה עם קו שיזוף של בקיני.

הדבר המטופש הזה שימח אותי כל כך, כי הצלחתי להפטר מעוד שטות שהיתה תקועה רק בתוך המוח שלי.

אני יכולה לכתוב פה שעה עכשיו על כמה שבגדי ים בקיני עושים עוול לנשים, כמה זה לא פמניסטי, כמה זה נועד על מנת שגברים יהנו מהם, אבל האמת היא שבמלחמת היום-יום פה על "להיות אישה בעולם הזה" יש כל כך הרבה מלחמות וצריך לבחור אותן או מבינהן, אז יום אחד אני אכתוב גם כמה אני חושבת שבקיני זה חרא לנשים, יחד עם הנעלי עקב, אבל כרגע ניצחתי במלחמה קטנטנה שלי עם עצמי על הדימוי גוף המפלצתי שלי במוח שלי, אז תנו לי לטפוח לעצי על השכם, מגיע לי, אם אתן בנות- אתן יודעות את זה:)