הערב הלכתי לערב הכרות עם המרכז לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב, במטרה להתנדב שם.
הערב כלל קצת הסברים על המקום, מטרותיו ועבודתו ובחינה הדדית לגבי ההתאמה להתנדבות במרכז.
במקרה פגשתי שם חברה מתקופת הצבא ובדרך חזרה הביתה ניסיתי להבין מה מניע אותה להגיע להתנדב דווקא במקום הזה.
אותי בדרך כלל לא שואלים שאלות כאלה, התשובה ברורה מראש, אני מגדירה את עצמי כפמניסטית ודגל מלחמת המינים מונף גבוה בשמים שלי, אבל מה לבחורה שלמדה מדעי המחשב, עובדת בהיי-טק, גרה בדירה מגניבה בהרצליה עם החבר והכלב לחפש במרכז הזה, שכל מהותו הוא שמיעת צרותיהן של נשים אחרות (ועוד אילו צרות)...
אז מסתבר שהתאור הזה שכרגע פרטתי לפניכם הוא בדיוק המניע אותה.
היא מספרת שתמיד עשתה משהו למען הסביבה, תחושה שהיא מחזירה משהו מכל הטוב שיש לה, והנה היא מוצאת את עצמה בגיל 26 שכל עולמה מתרכז בבניית מודולים (או משהו אחר בסגנון) על מנת לשפר את מצבה הכלכלי ורמת המחיה שלה ולפעמים כבר ממש נמאס לה ממי שהיא הפכה להיות.
זה לא קורה כל הזמן, אפילו בדרך כלל זה בכלל לא קורה, אבל מידי פעם בלילה, או במקלחת המחשבות מתגנבות, והיא נזכרת איך פעם היא דמיינה את החיים שלה ומה היא רצתה לעשות כשהיא תהיה גדולה...
אז היא החליטה לנסות ולתרום בקו.
וזה מצחיק, כי אחותי אמרה לי לא מזמן בדיוק את אותו דבר. מאז שאנחנו בתל-אביב (גדלנו בצפון הארץ), כך היא אמרה, איבדנו קצת את עצמנו, וזה עצוב, כי אנחנו מרוכזות רוב הזמן בנו וקצת שכחנו את הסביבה, מדקלמות סיסמאות אבל לא מצליחות למצוא את השעה הפנויה לעשות משהו למען החברה.
ואני בכלל למדתי, שרק נשים מתנדבות ושגברים עובדים רק בתמורה לכסף, וזו היתה האידיאולוגיה שלי לזמן מה, והיא הצדיקה את העצלנות שלי, אבל היום אני חושבת שפשוט צריך לבחור את ההתנדבויות יותר בקפידה ולא לשלול אותן מכל וכל.
אז הייתי שם הערב ונראה לאן זה יתקדם...
אה, ובהקשר הזה אני רוצה להמליץ על אתר מדהים שבנו חברים של חבר, כפרויקט גמר במכללה למנהל.
קוראים לזה קיר העדות. תכנסו, זה מצמרר...
http://www.edut.co.il/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
