הולכת מאחורי וממלמלת מילים בלי משמעות מיוחדת, ואני רק "לכי לכי לכי!"
אני באה לצאת מהדלת ולנעול אותה לבד בבית, אבל בידיוק שיצאתי היא יצאה ישר אחרי ואפילו לא הספקתי להיחלץ ממנה,
עם תפוח ביד, תפוח אדום ונוצץ, ממש כמו בשלגייה. והיא, רק ממשיכה למלמל.. ומתחילה לצעוק "תזרקי את התפוח הזה! את לא צריכה אותו מטומטמת."
ורק "לכי לכי כבר אנה לכי תעזבי תשחררי. אני רוצה לחיות, לכי!" ומביאה בו ביס בכוונה לעצבן
ואני ממשיכה ללכת וללכת והיא מאחורי. עם הראש מעל הכתף הימנית, בתוך האוזן שלי
"די לאכול כבר, תזרקי את התפוח המזדיין הזה! תראי איך את לא מפסיקה להשמין!"
ועוד ביס ועוד ביס. והיא לא שותקת.
והלב שלי דופק, זה דפיקות של פחד. אני מרגישה כאילו רוח רודפת אחרי.
וזורקת את התפוח ומתחילה לבכות מלחץ, מפחד, מחשש, מהתרגשות.
ופתאום מצלצל הפלאפון. 'אמא' נשימה עמוקה, מנגבת דמעה ועונה.
מסתכלת אחורה, והיא נעלמה. היא בראש, והראש מטומטם. ואני עוד יותר מטומטמת.
הייתה היום ישיבת צוות, אצל יובל.. ערמה של איזה 50 פנקייקים לפחות, קצפת, שוקולד, גבינה מתוקה, שוקו, מה לא?
הצלחתי! אפילו לא פרור. רק מסטיק ומים. וכוס של אייסקפה. [140 קל']
כולם טחנו שם חוץ ממני, מסתכלים מוזר, עושים פרצופים..
אף אחד בצוות לא קשור אלי. אף אחד לא מכיר, לא מבין, לא יודע למה כולם טוחנים ורק אלמוג "נהנת" עם המסטיק שלה.
כי אלמוג לא רעבה.
ואלמוג אכלה שניה לפני שהיא יצאה מהבית
ואלמוג שמנה
ואלמוג יודעת שלא צריך את החרא הזה לגוף
ואלמוג יודעת שהיא מסוגלת
אז אלמוג לא אוכלת
ואלמוג מתה מרעב
והיא בקושי אכלה היום משו
ואלמוג מטומטמת ומכוערת
והיא פרה והיא רוצה להקיא והיא לא מסוגלת
"אלמוג רזית" ואלמוג לא עונה.
"ותראי איך החולצה הזאת גדולה עליך.!" "היא תמיד הייתה גדולה."
ונמאס לי מהפרצופים ומה"רזית" הזה.
ומה"אל תרדי עוד"
אלמוג צריכה עוד 8, אפילו עוד 20.
תצליח.
נמאס לי כבר לכתוב על אוכל וכל השיט הזה.
נמאס לי לחשוב על זה כל היום ולהיות עסוקה רק בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
