הייתי כותבת כאן לפני שנתיים, כתבתי בעיקר על כמה שאני לבד. שאני בת 18 ואף פעם לא היה לי חבר. השתדלתי לשמור על אופטימיות בקשר לזה, ש"עוד שנתיים לא יהרגו אף אחד", ככה כתבתי באחד הפוסטים.
עברו שנתיים, אני בת 20. אני יכולה לקחת את כל הפוסטים כאן, אחד אחד, ולהדביק אותם כפוסט חדש. שום דבר לא שונה. כלום.
בגיל 20 אני עדיין לבד. עדיין עם אותם ה"חברים" הצבועים שגורמים לי להיות צבועה ביחד איתם, כי אני לא סובלת אותם ועדיין מסתובבת איתם מחוסר ברירה.
התסכול הגדול הוא לא בגלל שאני לבד, אלא בגלל שאני לא מבינה למה.
כבר יותר מדיי שנים אני מנסה להבין מה לא בסדר, כי עברו כל כך הרבה בחורים פוטנציאלים לקשר שבהתחלה היה נראה כאילו הכל הולך מעולה.
הכל עבד לפי התוכנית, כמו שצריך להיות. ואז איכשהו הגיעה נק' תפנית שבה פתאום הכל התהפך ונהרס. כל סיפור אותו דבר.
אני לא מוצאת את הנקודה הזו, אני רוצה למצוא אותה ולא יכולה.
בצבא גם הכל גרוע ועל זה אין לי כוח אפילו להרחיב. עוד סיפור שהופך את החיים שלי בתקופה האחרונה לקצת יותר אומללים.
"לברוח זה לא הפיתרון", משפט מטומטם שאני שומעת יותר מדיי פעמים לאחרונה.
תאמינו לי שעדיף לברוח מלהתאבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Timit