אני לא מבינה את עצמיפעם כל פעם שהייתי מדברת איתו בטלפון הייתי מסיימת את השיחה עם החיוך הכי גדול בעולם. אף אחד לא יכל להוריד אותו ממני!
הייתי כל כך מבסוטה מעצמי! כאילו...זה טלפון. זו רמה אחת מעבר לסתם חברים של בי"ס.
ועכשיו הגענו למצב שאנחנו מדברים כל יום בטלפון וכמו סתומה במקום לשמוח אני עם המחשבות השליליות המטומטמות האלה שלי
"דיי. אולי לא הייתי צריכה לומר X. ואולי הייתי צריכה לומר Y במקום. ומעניין עם איזו הרגשה הוא יצא כשסיימנו את השיחה..! אם הוא יחשוב שאני מפגרת?!?!?!"
למה אני פרנואידית כלכך?
ילדה. תשמחי קצת יותר. תעריכי.
הייתי אמורה מחר ללכת אליו לשיעור פסנתר אבל כנראה שזה שוב ידחה...
כל פעם משהו אחר. הייתי צריכה ללכת אליו כששנינו יכולנו, פשוט אני והעצלנות שלי זה משהו מיוחד. ביחד עוד נשתלט על העולם או משהו כזה.
*צלילי פינקי והמוח ברקע*
אז בסדר. יותר טוב. גם ככה אני לא חושבת שהייתי מעיזה לנשק אותו מחר. אני טיפוס פחדן. פחדן ועצלן.
יהיה בסדר, אני יודעת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Timit