כבר כמעט שנה שאתה פה ואף אחד לא מצליח להקל את זה,
כמו ביום שנעלמת עם סבתא וכולם חיפשו אתכם בכל מוסקבה,
וכמו ביום שכולם עמדו מסביבך וכל אחד בכה בשקט מעליך, כשארון הקבורה פתוח, ואתה שוכב שם מחוסר נשימה,
לגמריי לא דומה לעצמך.
כולם ידעו שהסוף כבר קרוב, והוא היה קרוב אחריי שמצאו אותך, כל ה-4 שנים שניסו לשקם אותך מהמחלה הנוראית הזאת שרק השתלטה עליך יותר.
ואף אחד לא ידע שהמחלה היא זאת שבגללה אתה וסבתא ליזה החלטתם ללכת מכולם, ללכת ככה שאף אחד לא ימצא אתכם, כולם חשבו שזה בגלל הריב המטומטם שהיה.
כשמצאו אותך, כבר היית ממש חולה, שכחת מי אתה, איפה אתה גר, ואפילו לא זיהית את הבת שלך ואת הנכדות. כשאחותך הגיעה לביקור, אמרת לכולם ללכת כי חשבת שהיא מישהי מהעבודה.
איימת להרביץ לבת דודה שלי רק כי רצה בבית.
היית קורע מצעים, כריות, אפילו את המזרן של המיטה קרעת עד הקפיצים.
פחדתי לטוס לרוסיה, פחדתי לראות אותך במצב הזה ופחדתי גם שלא תזהה אותי.. רוב החיים שלי גידלת אותי, ואהבתי אותך כל כך. כשהיה לי יום רע בבית ספר, או ריב עם אמא היית מעודד אותי ומספר לי איזהשהי בדיחה שלא יכולתי להפסיק לצחוק ממנה. וכששברתי את הרגל, ולא יכולתי לזוז היית תיד לוקח אותי על הכתפיים ככה שאני אוכל לראות מה קורה בבית ולא רק להיות בחדר כל היום.
כשסוף סוף באתי לראות אותך, אחריי שנתיים שכבר אתה חולה, אני זאת שלא זיהיתי אותך. בקושי אכלת, שתית.. כל הבטן הגדולה שלך שכלכך אהבתי להישען עלייה נעלמה והלכת בצעדים נורא קטנים. הצצת מהחדר לראות מי בא, ונכנסת בחזרה. כאילו בחיים לא ראית אותי.
וכשישבתי איתך לאכול באותו שולחן קטן במטבח דיברת איתי על איזה עניין עבודה והתעצבנת כשקראתי לך סבא, אמרת לי לכבד אותך.
ואז עבר זמן, כשכולם כבר התחילו להתרגל למצב.. אחריי עוד שנתיים, כשדיברנו עם דודה שלי שאיכשהו טיפלה בך, היא אמרה שאתה כבר כמה ימים לא יוצא מהמיטה, מסרב לאכול ולשתות, וכולם כבר ידעו שזה רק עניין של כמה שבועות או חודש חודשיים..
בדיוק בעלה של אמא נכנס לתאונת דרכים במצב קשה בבית חולים וכל הבית היה הפוך, ויום אחד שביקרתי אותו אני ואמא דיברנו עליך ונזכרנו באיך היית לפניי המחלה, כאילו שלא קרה כלום בשנים האחרונות, ואמרתי לה שאני כל כך לא רוצה שתלך לנו עכשיו.
אחריי חצי שעה, כשהיה סבב רופאים בבית חולים ואמא דיברה עם הרופאים ודאגה לבעלה קיבלתי שיחה מסבתא, שהייתה בבית,
"סבא רבא שלך נפטר, תודיעי איכשהו לאמא שלך" וזה היה הדבר הכי קשה בעולם לעשות.
התחלתי לרעוד, לא יכולתי להוציא מילה מהפה, והדמעות לא הפסיקו לרדת. לא רציתי להאמין שאחד האנשים הכי קרובים לי הלך, שאני לא אראה אותו, בשום מצב. אמא כבר הבינה. בלי לדבר ישבנו בפינת עישון של הבית חולים, סיגריה אחריי סיגריה.
נסעתי להיות עם סבתא, כי היא הייתה לבד כשהודיעו לה. ויומיים אחריי טסנו ללוויה, לראות אותך פעם אחרונה, ללוות אותך לדרך האחרונה שלך, במקום שאולי יהיה לך יותר טוב, שכבר לא תהיה חולה..
בלוויה התאספו המשפחה, החברים.. אף אחד לא זיהה אותך. וכשהאיש שעשה את הלוויה אמר, שאם למישהו יש מה להגיד לך שייגש ויגיד את המילים האחרונות שלו אליך, כולם שתקו, אף אחד לא רצה להיפרד ממך.
אני לא ניגשתי. לא הצלחתי לדבר. רעדתי נורא והדמעות עדיין לא הפסיקו לרדת, עוד מהיום שאמרו לי שהלכת לי..
עד היום אני לא מאמינה שאתה כבר לא פה. כל נר נשמה שמדליקים עליך בבית מחזיר אותי ליום של הלוויה. וכל התמונות שלך איתי, כאילו הכל קרה אתמול.. וכבר כמעט שנה שאתה לא פה.
http://www.youtube.com/watch?v=ztKl8qqZr0c
כל מילה בשיר הזה אילו נכתבה עליך... כמה געגועים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
