אני כותב לכם ברגע של בלבול,דיכאון קל,עייפות וסוטול טבעי.שזה מפתיע בעיקרון,בהתחשב בעובדה שהיום היה אמור להיות היום הכי טוב של השנה.
אז כן,בשעה טובה היה לי יומולדת.תודה,תודה. היו חגיגות ומתנות (שאצלי זה אף פעם לא מספיק).להתרגל לעובדה שאני בן 15 ייקח כמה זמן.
וחגגנו היום.אני אימנע מפירוט (צנעת הפרט וסיבות אישיות) אבל ילדים (אני מקווה) נהנו.היה פיצה ומיץ ענבים,שמעכשיו אני קורא לו "נפט",כי אין דבר כזה מיץ ענבים,אבל זה כבר חרוש מספיק.
ועדיין,משום מה,לא עוברת לי ההרגשה המוזרה הזאת.במקום להיות "עייף ומרוצה",אני יותר "עייף וחסר סיפוק".אולי כי זה היה קצר מדי.או אולי כי חצי השעה של התדרוך ומה מותר-אסור די דיכאו לי את חופש היצרתיות והורידו לי את האנרגיות.או שפשוט הייתי עייף.
אבל גם אחרי ניסיון של "השלמות",כך זה נקרא בסלנג שלנו (שכולל בתוכו גם את הכינוי "למעלה"-הפריזר עם כל השניצלים הקפואים),עדיין משהו נשאר.אחרת לא הייתי כותב לכם על זה.
זה מוזר,אתם יודעים? אני בדרך כלל אוהב ימי הולדת (שלי),ועדיין משהו התפספס בשנה הזאתי.
אבל אולי לאו דווקא משהו התפספס,קל יותר להגיד ש"משהו השתנה".גם אני השתניתי.אהבתי לדחוף את ה"לוק" החדש שלי לכל החברים שלי מראשון שזכרו אותי בתור ילד שמנמן,נמוך ודחוי.קבלו את זה,הא!
לא.
זאת הרגשה של פספוס.
אבל לא מדובר בפספוס כמו "לא הפלתי את הקונוס",אלא משהו הרבה,הרבה יותר מורכב מזה.
אולי ככה מרגישים,שמתחילים לחיות.רוב גדול מהחיים שלי הייתי מוקף בלגו וספרים,פתאום אני מוצא את עצמי מוקף באנשים שממש איכפת להם ממני.כאלה שמתקשרים אלי מדי פעם,לפעמים אפילו סתם לדבר.
אני לא רגיל לדברים האלה.
אני לא רגיל לכל הבעיות החברתיות האלה.לא שיש לי יותר מדי,המצב שלי דיי בסדר.אבל אתם יודעים מה? אם יש לי בעייה כזאת,אני שמח.עדיך בעיות עם חברים מאשר אין חברים בכלל.
ואני כל הזמן מעודד את עצמי שהכל יכול להשתנות.במיוחד בתיכון.במיוחד אחרי התיכון.שאני אהיה בן אדם אחר עם ידע אחר וערכים אחרים והתנהגות אחרת.
זה מה שאומרים בתוכניות בטלויזיה.מהם אני מנסה בעיקר לתפוס מודל חיקוי,כי הנוכחי מאכזב.בנתיים מצאתי את טד מוסבי מ"איך פגשתי את אמא",ואת האנק מודי מ"קליפורניקיישן".
טד מוסבי הוא ארכיטקט,הוא גר בניו יורק ומבלה את החיים בשתייה מרובה עם החברים ויציאות לדייטים.
האנק מודי הוא סופר מתוסבך שגר בלוס אנג'לס ומבלה את החיים בשתייה מרובה וזיון מרובה.זה כמובן,כדי להתגבר על משבר הכתיבה שיש לו כבר חמש שנים.
.
.
.
דיי ביזארי,לא? בעיקר הבחירה השנייה.למרות שאני מאמין שיש בי חלק מכל אחת מהדמויות,רוב הסיכויים שיתחילו פה תגובות של "אתה מה שאתה" ו"כל אחד מיוחד".
שזה נכון.לא אמרתי שזה אל נכון.אבל פשוט...אני מעדיף לכוון רחוק,כי ראיתי את הפוטניצאל שגלום בהורים שלי,והוא בכלל לא מספק אותי.
אני מניח שזה יותר מדיי בשביל סיכום יומולדת.אז אני אפסיק כאן,אתפלל להרבה צפיות והרבה תגובות טובות,אקלל את המנאצים.
אני אסיים בדבריה של ברברה בוש,כמחווה לרגל הבחירות בארה"ב,ובמחווה למלחמה בעירק (*)
"מלחמה זה לא נחמד"
ואל תשכחו,אני מתאמן על רגשות,כי זה מה שהרופא אמר לי לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
