אני,נוירוזה ולמה יש שדים שמכבים את האור

היי'אול!

אז כבר כמה זמן לא עדכנתי,ובטמטומי השארתי פוסט ריק.פשוט,חייתי את החיים.ממליץ גם לכם.

היום נתקלתי בהודעה בפורום תפוז שמאוד משכה אותי,והיא הולכת ככה:

"זה לא ממש קשור לפורום, אבל זה די דחוף וזה הפורום עם אנשים בגיל שלי שהכי פעיל בתפוז, עמכם הסליחה. ;) אני לא רוצה לחפור הרבה אז אני אעשה הקדמה קצרה: אף פעם לא הייתי אדם חברתי במיוחד. עד כיתה ח' עוד הייתי יוצא יחסית הרבה אחרי בצפר. בכיתה ח' התחלתי לצאת פחות (מיוזמתי), ועכשיו (כיתה ט') אני פחות או יותר לא נפגש עם אף אחד, בסופ"ש או אחרי הלימודים. אני חייב להדגיש שכול זה ביוזמתי. זאת אומרת, בכמה מסגרות חברתיות פגשתי אנשים ונמנעתי במכוון להפוך להיות חבר שלהם. עד כמה שזה ישמע מוזר, אני נהנה להיות בלי חברים. אני חושב שהחיים לי עכשיו הרבה יותר טובים מהחיים שלי לפני שנה, אני מספיק הרבה יותר ונהנה יותר מהחיים. אם ממש עולה בי החשק לדבר עם מיהו (לעיתים נדירות) אני בוחר איזה יום שיש לי בו זמן ומסתובב במרכז\בקניונים ומתחיל שיחה עם אנשים רנדוממליים לאיזה חצי שעה, וזה מספיק לי לכממה חודשים. אלו שתי הבעיות שעולות מהעניין: 1. והעיקרית- ההורים שלי, בעיקר אמא שלי מציקה לי עם זה הרבה. עד כיתה ט' הייתי יוצא מידי פעם, אז היא אמרה לי לצאת יותר והכול אבל בגלל שיצאתי מידי פעם היא לא הציקה לי. ועכשיו, בכיתה ט', ההצקות הרבה יותר תכופות, ולפני שבועיים בערך היא רצתה לתפוס אותי לשיחה, וידעתי שזה על זה לפי הקול שהיא התחילה לדבר בו. אז אמרתי לה ששלא תתערב לי בחיים ורבנו (עוד לפני שהיא הספיקה לאמר משהו, זה דבר כולכך מביך שלא יכולתי אפילו שהיא תתחיל לדבר על זה). יום למחרת תפסתי שפעת למשך שבוע אז זה נשכח, עד הפעם הבאה שהיא תציק לי עם זה. ניסיתי לפייס אותה בעקיפין עם ציונים טובים (90+) אבל זה לא עוזר. 2. בהפסקות אני לא יכול לשבת כמו בול עץ, אז אני מסתובב עם ילדים שאני לא ממש סובל. בלי ששמתי לב התחברתי יותר לילד אחד ואפילו באתי אליו פעם אחת (בין היתר בשביל להרגיע את אמא שלי). מידי פעם הוא הציק לי, שאני צריך לצאת איתם או משהו אבל הצלחתי להמציא איזה תירוץ להתחמק. לפני שבוע בערך הוא אמר שהוא רוצה שאני אצא איתם בסוף השבוע הזה, כמובן ששוב ניסיתי להתחמק אבל אז הוא שאל אלה מתבקשת "מה הקטע שלך? למה אתה לא רוצה להפגש אחרי בצפר?" עכשיו לכו תסבירו לו שאין לי שום עניין בחברים. זה מביך וזה יוודא לכול החבורה הזאת, אחר כך לאנשים אחרים ובסוף לכול הכיתה. לא נעים. 3. בעוד 4 חודשים יהיה לי טיול שנתי של כמה ימים, וייש סיכוי טוב שאם יהיה ממספר מסויים של מקומות בחדר והוא לא יספיק לכולם, אני הראשון שיוותרו עליו, בגלל שאני הרי לא נפגש איתם אחה"צ. האפשרות לא לצאת לטיול לא קיימת-שוב, בגלל ההורים. ובמקרה הכי גרוע אני אתקע עם אנשים שהיו איתי ביסודי והמשיכו איתי בחטיבה, שאני לא סובל אותם אפילו יותר מהקודמים שכתבתי עליהם. אלו נראות אולי בעיות קטנות, אבל זו בעיה רצינית אצלי. עם מה שבדקתי עם עצמי אי לי חרדה חברתית, זאת אומרת אין לי פחד קהל, אין לי בעיה להיות עם אנשים או לעמוד מול אנשים. אני סתם לא אוהב אנשים באופן כללי ובגלל זה לא רוצה חברים או משו. במטוטא ממכם, עצות, רק לא "תכיר חברים חדשים" כי מבחינתי זה בדיוק מה שאני רוצה להמנע ממנו. תודה לכולם"

אני מצאתי את ההודעה הזאת יותר מיעילה-גם לי הייתה בעייה כזאת.גם אני התחבטתי בכל מה שקשור לחברים.בקטע הזה,אני לא לבד.

וזה בדיוק מה שאני אומר לכם:

אתם לא לבד

לא,זה לא שדר מחיים מכוכב אחר (על זה אדבר יום אחר),אלא על העובדה שיש פה בארץ אנשים שיכולים להזכיר אותכם.אנשים שיש להם בעיות דומות לשלכם.

אני מדבר מנסיון.לא משנה כמה ביזארים ומיוחדים אתם,תמיד תוכלו למצוא מישהו להזדהות איתו.

מצד שני,אפשר להגיד שאין יותר מקוריות בעולם,אבל זה סתם מהצד הפסימי שלי.

ונסיים בציטוט:

http://www.youtube.com/watch?v=XKQ5QSFNbf0

חופר,אבל עמוק.