רק לפני כמה ימים קלטתי (או שהפסקתי להתכחש) שאין לי חיי חברה בכלל.
שמתי לב לזה כששלחתי את העבודה שלי במדעים לאתר של הבי"ס ואחרי שתי דקות ניכנסתי שוב כדי לראות אם מישו ענה לי.
כן, אני יודעת שאני עלובה.
אבל יש לי הרגשה שאני יודעת למה אני לא זוהרת בלימודים (אך לא נכשלת) ולמה בזמני החופשי במקום לצאת עם חברים אני נרקבת ומשתעממת בביתי.
אז זאת התאוריה שלי:
כל האנשים שאני מכירה ארגנו לעצמם כבר מימי קדם את שעות הפנאי שלהם ואת הצורה שהם הולכים לחיות בה כדי להוציא את המיטב מהכול.
ואני, כילדה שלא הייתה לה ילדות רגילה.
שלא החליטה עוד מגיל קטן להצטרף לחוגים חברתיים ולהכיר חברים, נשארתי לי לבד.
כן אולי יש לי פה ושם חברים אבל אנחנו אף פעם לא נפגשים ואף פעם לא עושים דבר ביחד.
הייתי רוצה להיות יותר חברותית,
יותר נחמדה,
יותר... הרבה דברים.
אבל כמו שהרבה לפני אמרו: רצון זה דבר יפה מאד.
לפעמים מבאס קצת לדעת שכמה מהחברים שלך נפגשים ולא חשבו על להזמין אותך.
ואל תבינו אותי לא נכון- אני יודעת שלא הכול סובב סביבי.
אבל אני עדיין בן-אדם עם רגשות.
קצת מפגר שבינתיים הדבר שהכי מרגש בחיי זה הסילבסטר שיהיה,
אם בכלל נמצא איפה לעשות אותו.
ולצערי יש לי הרגשה דיי חזקה שזה לא הולך להתבצע,
אז זה אומר שעוד חג מולד אין לי ברירה אלה להשאר בבית עם אמא שלי, אחותי, ואחותי השניה (ואולי חבר שלה)
ולא נשכח את החתולים,
ולאכול כל מה שאמא של תכין, לדבר ואולי בסופו של דבר לישון.
עד לפעם הבאה.
תמר3>
נ.ב- בבקשה אל תשלחו לי תגובות רחמים/ נחמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
