זה כל כך מעצבן שאפילו מבחן במתמטיקה (92) לא יכולה לשפר לי ת'מצב רוח.
זה כל כך מעצבן שאני כבר איזה חודשיים שלמים עם מצב רוח חראי שכזה.
זה כל כך מוזר שאני מעדיפה להיות לבד בבית.
תיקון!- זה כל כך מוזר שאני מעדיפה להיות לבד בבית מאשר חמש דק' עם אחותי.
זה משגע שעל כל דבר קטן אני מתפרצת- ובלי סיבה.
ואז אנשים נפגעים וכל זה... ואז אני זו שצריכה להתנצל.
זה מוזר שעכשיו אני מצטערת שלא יריתי לחתולה שלי בראש איך שהיא הגיעה אלינו.
טוב, אולי לא כל כך... (היא מיללת המון).
אבל לא סתם מיללת המון, זה כאילו משו נתקע לה עמוק עמוק בגרון ועכשיו עם כל יללה החפץ החשוד זז.
גם שמתי לב לזה שאני ממש אלימה.
אין לי כוח לשום דבר, ולאף אחד.
ואם מישו ינסה לדבר אלי בצורה שלא נראית מתאימה (לי), אני מוכנה לקרב.
זה משגע אותי שהגורים המטומטמים כל שניה עושים בלאגן.
וזה משגע אותי שאמא שלי מצפה שאני אסדר.
זה מעצבן שאפילו הפתיח המשוגע של בובספוג גורם לי לרצות לחתוך ורידים.
או להשיג אקדח ו... נו אתם מבינים ת'המשך.
אוף! זה חרא של חודש ולא משנה איזה כוכב/ירח/פלנטה טל החליטה שיהיה
החודש/השבוע/היום זה בכל מקרה יהיה רע בשבילי!
אני לא מוכנה לזה.
אני לא מוכנה לחרא הזה!
רוצה שמצב הרוח יעבור ואני אוכל "לחזור" (אם אי-פעם הייתי) ללהיות ילדה נחמדה, ולא כל כך אלימה.
טוב, אז זה מה שאני מרגישה (במצומצם)
עד לפעם הבאה, תמר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
